אם אני קולטת תדר של דחייה מאדם
אניח לו לנפשו כדי להניח לי לנפשי.
הדרך לעשות זאת היא פשוט לסמוך על אותו
אדם שיודע מה טוב עבורו ברגע זה.
הוא לא זקוק או בוחר בי כרגע, טוב לו יותר בלעדי.
לא אנסה לשנות את דעתו
אתן לו מרחב ואפנה אל מי שנוכח איתי
אם אותו אדם חבר, כועס ובוחר לא לשתף
אותי אלא להתעלם וללכת או להתנכר
אני לא אלחץ עליו לספק לי הסברים.
אולי באמת מדובר באי הבנה
אולי הייתה לו אכזבה וצפייה שלא התממשה
אולי לדעתו הוא מצא בי חוסר,
משהו שלא תואם את תפיסת עולמו
אולי ואולי ואולי לא היו הדברים מעולם
עד שלא אשאל לא אדע עדות.
אנשים הם לא משאב שקיים לספק את האגו שלי
לחזק ״ערך עצמי״
אני לא מנהלת מערכות יחסים עם דעות
אלא עם נשמות ובני אדם, זה מורכב להיות אדם.
אני נזכרת כמה לא נוח לי להיות מאולצת ומחוייבת
כך שאני מניחה לאדם לנפשו כדי שהוא לא יהיה מאולץ
חייב ויעמיד פנים שהוא רוצה להיות בקשר איתי.
אנשים הם אור של תודעה וכך אני רואה את כולם
מתחת למצבים המנטלים והפסיכולוגיים
יש אור שקורן אני רואה אדם אני רואה אותי
אותו אור של תודעה קורן אותו לב פועם
אני רואה את היופי מתחת לעובי האשליה
ומתוך החיבור הזה אני מגלה שכל פחדיי הם לשוא
המחשבות על דחיה ונטישה, על ניכור והתרחקות
הספקולציות על הסיבות והגורמים לכך שאדם
פתאום לא נוכח בחום ואהבה איתי נעלמות
הכל בדיוק כפי שצריך להיות ברגע זה.
חיבוק אוהב תמר
Comments