לפעמים את מרגישה שהאור מסנוור, מעט האור שסבב אותך בעבר היה מספיק לקיים בך נשימה. זה הרגע לפתוח לאט את כל מה שמכווץ מול האור: את הלב והעיניים. האור לא יכבה, הוא מי שאת ומגיע ממך.
את מבינה לפתע שהפחד משול לאדם העומד מול עצמו בעיניים עצומות. לפעמים את אומרת: אני לא יכולה להכיל את הטוב הזה, את האהבה. את מחפשת עוגן, הקרקע המוכרת שעליה גדלת. הכלא שהיה הכל, גם בית. הזמן מרפא הכל הם אומרים לך, אני אומרת: ההווה מרפא הכל. אינך רוצה לדחות את הכאב, אלא את האמת הנוכחת ברגע הזה, את החוויה שאת חווה עכשיו. לא את הכאב אינך יכולה להכיל אלא את האור. את מתעוררת לאהוב את האמת המתגלמת בך ברגע זה. מתעוררת להביט עליה מתוך מרחב האור שהוא מהותך ומגלה שהאור הזה נוכח ואיתך.
ההרגל לשקוע אל החור השחור הבטוח והמוכר הוא רצון להגיע אל השלווה שאת מחפשת. זה האזור שאת מזהה את עצמך ועולמך. הכאב בטוח מכיוון שהוא מוכר לך ולעולם לא ידחה ויעזוב אותך. ״הכאב לא ישאר איתך אלא האור״, לוחשת השכינה בליבך. הכאב חולף אך האור איתך ללא תנאי לא דוחה אותך ולא יעזוב אותך. האור יתעקש להרים אותך למעלה ולהניע אותך קדימה, יאיר לך דרכים חדשות, זהות חדשה, מציאות חדשה, את מתעוררת אל עולמך החדש, כוחות דוחפים אותך להיות ערה יותר, ״מחייבים״ אותך לשנות את ליבך: להפוך כל שלילי לחיובי. להסכים לקבל שפע אור ואהבה שאינו נפרד ממהותך.
חיבוק אוהב תמר
ספר האור הפנימי | תמר רוטשטיין
