לפני כמה שנים הייתי בקבוצת אדוויטה שעסקה באי־שניות. בסוף עזבתי. הם לא הצליחו להסכים ביניהם על האחדות המוחלטת. כבר בהנחיה הזו יש פרדוקס. היה לא כלום...הלא כלום אינו יכול להיות דבר כל שהוא בלתי אפשרי להיות לא כלום.. אלא אם הלא כלום הוא הקיימות ללא תלות בצורה כל שהיא. אז יש רק קיימות טהורה עיקר הוויכוחים היו על מי נחשב מואר, או ער. עוד וויכוחים סוערים היו סביב המושגים מודעות, תודעה, העצמי, וברהמן. האם העולם אמיתי או אשליה. האם יש בחירה חופשית. האם יש בכלל "אני". לא פעם אנשים י

התודעה האנושית מתעוררת רוחנית והכרתית. ההתעוררות היא המניע מאחורי ההאצה שמתחזקת והדרישה ההולכת וגוברת ללימוד רוחני, הכרתי ותודעתי. זוהי גם התפתחות וגם כמיהה וגעגוע לחזור לממד שאין בו כאב וסבל, להבין יותר טוב את הגורמים לתקיעות בחיים, להימנעות, פחדים וחרדות. בעיקר למנוע מצבים קשים ואתגרים שקורים בחיים, לשפר את איכות החיים שלנו, להגשים חלומות, לחיות עם מיינד רגוע. יותר ויותר אנשים מחפשים את הדרך להשתחרר מדפוסים ישנים ולחיות מתוך חופש פנימי גדול יותר. בתוך המרחב הזה צמחו שיטות ר

האם אנחנו באמת יכולים להיות עצמאים מבחינה רוחנית ונפשית? אם אפשר לפתח את היכולת לזהות בזמן אמת שאנחנו תחת השפעה היפנוטית? עצמאות רוחנית ונפשית היא אפשרית, והיא נבנית דרך היכולת שלך להפריד בין "השדה" החיצוני לבין המרכז הפנימי שלך. במאמר אני נותנת את הדרכים לזהות ולחזק את עצמך בזמן אמת. זהו מאמר נוקב. הוא כנראה ירגיז לא מעט אנשים, אבל הוא קריטי כי הוא חושף כיצד נלקחת מאיתנו, בצורה לא מודעת, היכולת הכי חשובה שלנו: החיבור לסמכות הפנימית. מדוע המאמר נוקב? כי התופעה הזו מסוכנת ל

אתם פוגשים אדם מרשים מאוד מורה, חבר או חברה דמות שמעוררת בכם התפעלות עמוקה בזכות יכולותיו האמפתיות. הוא קשוב, מאיר פנים, לא פולש למרחב...

לעיתים העוצמות והמתנות שלנו עובדות נגדנו. הן משמרות את הסבל ויודעות לחסות את הנסיון שלנו להמריא מעל הדפוסים. למוח שלי יש עוצמה יצירתית גדולה. רוב השנים, במקום ליהנות מהמתנה שקבלתי, סבלתי, הפנתי את הכוח של המוח שלי לרקום עלילות נגדי, זה הפך לבעיה של קשב וריכוז, הוא נתפס בדברים שוליים, אם זה יחס שקבלתי מאדם, מבט, מילה שנאמרה, זה מיד הפך לחשיבה אובססיבית על מי שדחה או רב איתי. המוח שלי רקם עלילות מורכבות רוויות באשמה והייתה לזה השפעה נפשית ופיזית קשה. הגוף היה נדרך במתח וכאב, הו

קיים בלבול רב בין רגשות אשמה לבין לקיחת אחריות. נדמה שיש קשר בין השניים למעשה ההבדל הוא כה גדול, אבל האגו שאוהב להציב את עצמו במרכז ולבסס את הקיום שלו דרך אירועים ומצבים הפך אחריות לאשמה. כשמקשרים מעשים לזהות ולדימוי העצמי, האחריות הופכת לרגשות אשמה. אם האגו הוא חלק גדול מהבלבול ומדובר בדפוס עמוק של שנים איך אפשר לשנות את התפיסה ולפרום את הקשר בין אחריות לאשמה ולהפריד ביניהם, כשהמערכת הרגשית לא יודעת לזהות את ההבדל? מהי אשמה? אשמה היא כעס עצמי, היא האחות הצמודה של הפחד והאכז

נשמה אהובה, למרות שאת מוקפת באנשים וחברים נדמה לך שאת לבד בעולם הזה אף אחד לא באמת רואה אותך את מהותך את צערך פגיעותך וכאבך. נדמה לך שכל...

יש חוליה חסרה בין ידע ליישום. תלמידות ותלמידים שמגיעים ללמוד אצלי באים עם ידע עמוק, עשיר ורב, ואני לומדת מהם רבות. יש משהו משותף במה שהם אומרים לי: "את מלמדת את החוליה החסרה בין ידע מעשי ותיאורטי ליישום." כשהייתי מחוץ לפייסבוק מחוץ לקהילה החמה והאוהבת, ראיתי איך הנוכחות חיה בי. הלימוד שאני מלמדת אינו טכניקה או כלי, אלא ממש דרך חיים. תלמידים היו איתי בקשר בקבוצות הוואטסאפ, והגיבו לכך שהלימוד חי בי הלכה למעשה. כתבתי לתלמידה: "אין לימוד יותר מוחשי מדוגמה חיה, ואני שמחה לשקף את ה

השגרה ממקמת אותנו באזור הנוחות שהוא למעשה אזור הבטחון שלנו. יש לכם העדפה לפעול בסביבה מוכרת, ובשגרה ממכרת וזה לא במקרה. למוח יש דרך לחסוך באנרגיה באמצעות הרדמת החושים. הוא יעשה הכל כדי לגונן ולהגן עלינו מפני עומסים שעלולים להיגרם מעודף גירויים. הרדמת החושים כאילו נוגדת את הנוכחות, אנחנו פועלים על ״טייס אוטומטי״ לעיתים זה גורם לכם להיות מתוסכלים שכוח ההרגל המותנה חזק יותר מכוח הנוכחות. אל תרגישו תסכול אין לנו שליטה על מנגנון הוויסות החושי. באופן טבעי המוח אחרי זמן מה מפסיק להת

1. את מודטת ומתרגלת עם מניע להרגיש יותר טוב ולשכך את הכאב. 2. כשמציף בך כאב, את נרתעת ופוחדת מפרשת את זה כסימן רע. 3. את נשענת על רעיונות רוחניים ומשתמשת בהם כדי לברוח מגוף הכאב. 4. את רואה בכאב הנפשי והפיזי דבר שלילי. אם את מזהה את הסימנים האלה את בורחת מגוף הכאב. כך לא תוכלי להתמיר את הכאב ולרפא את הפצע הרגשי. בריחה לכלים משככי כאב תגרום לך לדרוך במקום, להרגיש שאת מסתובבת סביב עצמך, לחוות תסכול והשיעור ילך ויתגבר. כי אי אפשר לרפא כאב רגשי כששוללים אותו ודוחים אותו. כשכאב מו

אהובה, אין צורך להמתין ולחכות שיווצרו תנאים אידיאלים בחוץ כדי שתוכלי להעמיק נוכחות אין זמן טוב יותר להתחבר להווה מהרגע הזה. אל תמתיני לרגע שיהיה לך זמן, פנאי, כשתרגישי נוח וטוב כדי לצאת ממערבולת המחשבות המורידות והמדכאות. אין זמן יותר טוב מההווה לא קיים זמן אחר ממנו. ברגע זה את יכולה לבחור להתחבר אל גופך ונפשך הרגע הזה הוא כל מה שיש. גם הרגע ״המתאים״ שאת ממתינה לו כדי להעמיק חיבור ולשוב לכוחותייך ולאיזון הוא הווה. את הכוחות שלך את מקבלת מההווה, ברגע שאת מפסיקה בלי סיבה לל

בתהליך מופלא של ריפוי הפצע הרגשי מתחולל נס אלכימי, ברגע שאת בוחרת לסיים את הסבל, כשאת מתעוררת לאהוב את עצמך ובוחרת לא לפגוע בך, את לא ממגנטת אנשים חדשים לעולם שלך, אלא נמשכת לאנשים שמעולם לא הבחנת בהם. כשאת לא עובדת מתוך הפצע הרגשי את לא נכנסת למערכות יחסים שמעצימות את הכאב ואת הזהות של קורבן חסר ערך שאינו ראוי לאהבה. את עוברת שינוי לצד השפעתו המותנית של הפצע הרגשי. יש בך יותר מודעות, את מגלה אנשים שמבקשים לתת ולעזור, נמשכת לאנשים שעוטפים אותך באהבה, ששמחים איתך, שלא נותנים ל

הזיוף הוא בעיני המתבונן. אם את בוחרת לראות את העולם כמקום צר, אומלל ותחרותי המתנהל על ידי האינטרסים ולא האהבה זו המציאות שתראי ותחיי. איך תשני את עולמך אם תמשיכי להאמין שאת מנוהלת על ידי העולם מבחוץ, כוחות שאינם בשליטתך, המטריקס. האם את מזהה שזו אמונה? המטריקס לא נמצא בחוץ אלא בפנים, בחוסר המודעות לעובדה שאת מגיבה למחשבות שלך על המציאות ולא למציאות. את לא ערה שהמצבים הרגשיים, כאבי הנפש והגוף הם הקריאה של הנשמה להתייחס לאמת האוהבת והנדיבה. להתעורר משליטת המחשבות, לראות את הק

קודם הגוף מגיב ומיד עולה רגש. המחשבה מופיעה אחרונה. לרוב אנחנו ערים למה שקורה רק בזמן שהמחשבה עולה לסף המודעות, לכן נדמה שהמחשבה היא הראשונה לעלות. ההכרה והמודעות מזוהה מאוד עם החשיבה. התגובה הפיזית והרגשית היא מיידית ומהירה, היא מתחילה מתחת לסף ההכרה / מחשבה. יש אנשים שמתייחסים למה שקורה להם רק כשעולות מחשבות, כשמתחיל הדיבור בראש שמפרש ומתאר את מה שקורה. ככל שהרגישות התודעתית הכרתית עולה ויש קשר קשוב עמוק לגוף ולרגשות אפשר לחוש את השינויים הקלים ביותר התנודות העדינות בגוף וב

אנחנו מושפעים מאנרגיות של אנשים אחרים, עם זאת חשוב לזכור שגם אנחנו מקור של אנרגיה, גם אנחנו משפיעים. לא פעם אני מרגישה השראה שלילית או כבדה של אנרגיה מצד אדם שנוכח לידי, אני יכולה להרגיש את זה כשינוי באנרגיה שלי בגוף, מתח, לחץ, כובד או שמחה וקלילות, מנעד של השפעות אנרגטיות, מחום ומאור פנים, עד להתעלמות ויחס לא נעים שמופנה כלפי, לא משנה מהיכן האנרגיה הזו מגיעה, ברגע שאני חווה אותה, היא הופכת להיות האנרגיה שלי. אני לא מרגישה את ההשפעה האנרגטית החיצונית אלא את התגובה האנרגטית של

צילום NASA העולם הפלאי של המכניקה הקוונטית מרתק אותי כי הוא מנוגד לכל תפישה אינטואיטיבית בסיסית שיש לנו על המציאות. האינטואיציה נטועה בתוך הפיזיקה הקלאסית ובחוויות הפיזיולוגיות שלנו. כשמביטים אל העולם הקוונטי שנמצא בגבול הממד ובגבול התפישה יש תופעות משונות, מנוגדות להיגיון ולשכל הישר וזה בדיוק הפער שמחייב אותנו לקפוץ תודעתית זה הסטרץ׳ המתח האבולוציוני בין המציאות לתפיסת המציאות שלנו. אנחנו חושבים שהמציאות היא מה שמוצג ונמצא מולנו, הים, השמים, האוויר, הגוף שלנו, למעשה התפישה

המשברים לא מפריעים להתפתחות התודעתית שלי, הם ההתפתחות התודעתית שלי. היום, כשאני מתבוננת אחורה על תקופות קשות בהן חוויתי אובדן וחוסר וודאות, כל משבר הביא איתו שינוי עמוק. מכל משבר גיליתי כוחות ויכולות יצירתיים שלא חשבתי שקיימים בי. היקום לא מספק לכם תנאים לאושר, הוא נותן בדיוק את התנאים שאתם צריכים כדי להתעורר תודעתית ורוחנית. השבר מוביל לאבולוציה אישית, מחייב אתכם להיות יצירתיים. מדוע משברים חשובים להתפתחות האישית שלכם? כשהכוח היצירתי גדול יותר מהפחד, המציאות הישנה מתפרקת, א

ההזדהות עם המחשבות שלנו היא אוטומטית איך אפשר להיות בלי מחשבות? האם המצב הזה אפשרי? כן, בהחלט אפשרי להיות כמה רגעים ללא מחשבות בכלל, אין אדם שלא חווה רגעים כאלו בחייו, רגעים שמשהו תפס את תשומת הלב שלו, הקסים אותו כל כך שאותו אדם ״שכח״ לחשוב, רגעים שהרגשתם אחד עם היקום, שעמדתם מול נוף עוצר נשימה, בים, בשחיה או ריצה וריקוד או כשהסתכלתם על פרח, פרפר, עץ. היו לי בילדות רגעים רבים ללא חשיבה, רגעים ספונטנים בהם הייתי ״שוכחת״ את עצמי, את הכאב הרגשי שלי, החרדות והפחדים, הייתי מסתובבת

לפני חמש שנים נפצעתי בירך בצד ימין, היו לי כאבי תופת שעברו מעמוד השדרה לכף הרגל. במהלך שלושה חודשים הצטמצם מרחב התנועה שלי, יכולתי לישון על צד שמאל בלבד, הייתי מוגבלת בהליכה. זה גרם לי להאט את הקצב. כמה שחשבתי והאמנתי שאני נוכחת בהווה, גיליתי שאין גבול לאפשרות להאט ולשהות ברגע הזה, להעמיק את החיבור להווה ולא לרוץ לרגע הבא. באותם החודשים למדתי המון על התמודדות עם כאב פיזי, למדתי שההווה הוא עוגן עוצמתי שתומך בנפש ובתהליכי ההחלמה. ההווה אינו חד ממדי, הוא מורכב מאירועים ומצבים רב

הגוף הוא הישרדותי, התפקיד שלו בראש ובראשונה לשמור אותנו בחיים. להגן על הנפש והנשמה, להרחיק אותנו מסכנה וכאב צפוי. לפעמים הגוף מפריז ומוציא אותנו מאיזון, לכן לא כל תחושה פיזית ואנרגטית מכווצת היא קריאה נכונה של מה שקורה. לפעמים זו ראקציה חריפה של הגוף המגונן מפני אפשרות של פגיעה עתידית בגלל זיכרון כואב או טראומתי מהעבר. אני קוראת להפרזה בתגובתיות - אלרגיה רגשית. בדיוק כמו אלרגיה פיזית, בה מערכת החיסון של הגוף יוצאת מאיזון ומגיבה בצורה קיצונית לחומר כימי או מאכל לא רעיל, או כשמ