לפני כמה שנים הייתי בקבוצת אדוויטה שעסקה באי־שניות. בסוף עזבתי. הם לא הצליחו להסכים ביניהם על האחדות המוחלטת. כבר בהנחיה הזו יש פרדוקס. היה לא כלום...הלא כלום אינו יכול להיות דבר כל שהוא בלתי אפשרי להיות לא כלום.. אלא אם הלא כלום הוא הקיימות ללא תלות בצורה כל שהיא. אז יש רק קיימות טהורה עיקר הוויכוחים היו על מי נחשב מואר, או ער. עוד וויכוחים סוערים היו סביב המושגים מודעות, תודעה, העצמי, וברהמן. האם העולם אמיתי או אשליה. האם יש בחירה חופשית. האם יש בכלל "אני". לא פעם אנשים י

התודעה האנושית מתעוררת רוחנית והכרתית. ההתעוררות היא המניע מאחורי ההאצה שמתחזקת והדרישה ההולכת וגוברת ללימוד רוחני, הכרתי ותודעתי. זוהי גם התפתחות וגם כמיהה וגעגוע לחזור לממד שאין בו כאב וסבל, להבין יותר טוב את הגורמים לתקיעות בחיים, להימנעות, פחדים וחרדות. בעיקר למנוע מצבים קשים ואתגרים שקורים בחיים, לשפר את איכות החיים שלנו, להגשים חלומות, לחיות עם מיינד רגוע. יותר ויותר אנשים מחפשים את הדרך להשתחרר מדפוסים ישנים ולחיות מתוך חופש פנימי גדול יותר. בתוך המרחב הזה צמחו שיטות ר

איך יתכן שנשמות רגישות שוחרות אהבה וחופש, שלוקחות אחריות על ההתפתחות התודעתית והרוחנית שלהן נמצאות במערכות יחסים נוקשות? מערכות דורשניות ששואבות מהם כוחות חיים ואנרגיה? המאמר מתמקד במסגרות רוחניות שאמורות להיות כביכול מתקדמות מבחינה תודעתית. הוא מקרין על מכלול של מצבים שאתם פגשתם במסגרות רבות בחיים שלכם, בהם נתקלתם במערכות יחסים קשובות ומערכות יחסים נוקשות. הרוחניות הנוקשה לא נראית כך ממבט ראשון. היא משתמשת בכל הכלים והמראות העומדים לרשותה כדי לפתות את הנפש של המחפשת משמעות

הרגישות הגבוהה של האמפת היא הכוח שלו. היכולת לשים את עצמו בנעליו של הזולת היא מתנה. אבל כשהאמפת נמצא בעימות, כשהוא זקוק לאוזן קשבת ומקבל ביקורת, כשהאמפת מבקש תמיכה ונתקל בהתנגדות, הוא מאבד פוקוס ולא מתמקד בקידום ובתמיכה ברצון שלו. האמפת יהיה עסוק במצבו הנפשי והרגשי של האדם שאיתו יש לו עימות. הוא יזדהה עם נקודת ההשקפה שלו, לעיתים גם יבין ויסכים איתה באותם רגעים. אם אמפת מבקש עזרה, לדוגמה חוות דעת על צעד שהוא רוצה לעשות בחייו או דעה על יצירה שיצר, כשאמפת נמצא בתהליך של אימון וי

לפני כמה שנים הייתה לי חוויה מטלטלת ומעוררת כאחד. מה שמופלא בחוויה הזו הוא שהיא לא הייתה דרמטית במיוחד, אבל היא עזרה לי לשחרר דפוס התקשרות קורבני שנשאתי שנים. זה היה מקרה שקרה לפני שמונה עשרה שנה. היינו במסיבה של חבר במנהטן. הגיעה בחורה מאוד נחמדה. התחלנו מיד לשוחח וגילינו שיש לנו מכרים משותפים. היא הייתה חכמה, יפה ואינטליגנטית. הרגשתי שיש בינינו חיבור מידי נדיר, כאילו אנחנו מכירות מאז ומתמיד. הרגשתי שאנחנו נהיה חברות. החלו להגיע אנשים והיא פנתה לדבר איתם. גם אני הסתובבתי בין

אתם פוגשים אדם מרשים מאוד מורה, חבר או חברה דמות שמעוררת בכם התפעלות עמוקה בזכות יכולותיו האמפתיות. הוא קשוב, מאיר פנים, לא פולש למרחב...

קיים בלבול רב בין רגשות אשמה לבין לקיחת אחריות. נדמה שיש קשר בין השניים למעשה ההבדל הוא כה גדול, אבל האגו שאוהב להציב את עצמו במרכז ולבסס את הקיום שלו דרך אירועים ומצבים הפך אחריות לאשמה. כשמקשרים מעשים לזהות ולדימוי העצמי, האחריות הופכת לרגשות אשמה. אם האגו הוא חלק גדול מהבלבול ומדובר בדפוס עמוק של שנים איך אפשר לשנות את התפיסה ולפרום את הקשר בין אחריות לאשמה ולהפריד ביניהם, כשהמערכת הרגשית לא יודעת לזהות את ההבדל? מהי אשמה? אשמה היא כעס עצמי, היא האחות הצמודה של הפחד והאכז

1. את מודטת ומתרגלת עם מניע להרגיש יותר טוב ולשכך את הכאב. 2. כשמציף בך כאב, את נרתעת ופוחדת מפרשת את זה כסימן רע. 3. את נשענת על רעיונות רוחניים ומשתמשת בהם כדי לברוח מגוף הכאב. 4. את רואה בכאב הנפשי והפיזי דבר שלילי. אם את מזהה את הסימנים האלה את בורחת מגוף הכאב. כך לא תוכלי להתמיר את הכאב ולרפא את הפצע הרגשי. בריחה לכלים משככי כאב תגרום לך לדרוך במקום, להרגיש שאת מסתובבת סביב עצמך, לחוות תסכול והשיעור ילך ויתגבר. כי אי אפשר לרפא כאב רגשי כששוללים אותו ודוחים אותו. כשכאב מו

כשמציבים גבול כל תוצאה רצוייה. גם אם לא השגתם את מה שרציתם, נתקלתם בהתנגדות חזקה נזרע זרע השינוי והמסר עבר. אל תכעסו על עצמכם ותגידו שנכשלתם, הצלחתם לצאת מדפוס של ריצוי, פחד ושקר עצמי. אמרתם את שלכם, את האמת, הצבתם מראה, זה גרם לזעזוע ערער את האיזון, הסרתם את המסכה, התנהגתם שונה מהרגיל, לפעמים האפקט של החידוש גורם להתעוררות והתקרבות, לעיתים להתבצרות וריחוק. בכל מקרה הכנות שפעלתם היא שינוי עמוק וחשוב עבורכם, גם כשהצד השני מתרחק ומתנגד הוא יודע שהגבול קיים, אתם השתנתם אינכם מרצ

את מרגישה שעל כתפייך מונח עול הקשר ביניכם. בלעדייך הקשר ימות. את זו שיוזמת שיחות עמוקות, מביאה עולמות חדשים הביתה ודואגת שלא תשקעו לתרדמת בקשר. את כל כך כועסת שהוא לא יוזם דבר הקשור בטיפוח התקשורת. אתה מתוסכל וכואב מכך שהיא אף פעם לא מסופקת. לא משנה מה תעשה, היא לא תהיה מרוצה ותפתח עליך חזית של תלונות וטענות. אתה לא מרגיש שהיא באה לדבר איתך, אלא לתקוף אותך. את מרגישה שלא איכפת לו מהיחסים שלכם, מחכה ליוזמה ממנו ומתאכזבת כל פעם מחדש. את נשארת רעבה לחום ותשומת לב ממנו, כשאת רוצה

איך לזהות מראש אם הלימוד והמורה שלכם רעיל או מועיל? גם כשאתם חשים אינטואיטיבית שמשהו לא בסדר במסגרת שאתם נמצאים בה אינכם יכולים לשים את האצבע על הבעיה. אין לכם מספיק ידע לחזק את התחושה האינטואיטיבית שלכם. במאמר הזה אני מפרטת את הסימנים הראשונים לאיך לזהות אם סביבת הלימוד שלכם טובה או רעילה לפני שהשקעתם זמן וכסף וקשרתם את עצמכם למקום, לתלמידים ולמורה. אלו חלק מהנקודות הרבות שיכולות לחזק ולתת מענה לתחושות אינטואיטיביות. אין ספק שידע עוזר. אתם יכולים להשתמש במאמר הזה כמדריך שי

אישה יפה, הם לא יודעים מה עובר עלייך. כלפי חוץ את מחייכת, שמחה, פעילה ומאושרת. הם לא רואים את הכאב שלך ואת תחושת המחסור שמשאירה אותך ערה בלילות. הם לא יודעים על כאבי הגוף, תחושת המחנק, האשמה, השנאה העצמית. את מתביישת ומרגישה כפויית טובה, כי לכאורה יש לך הכול: בעל אוהב, ילדים יפים, בית מטופח, חברים, עסק מצליח. מי יאמין לך שלאוכל שאת אוכלת אין טעם ושאת בקושי מרימה את עצמך מהמיטה. זה מכאיב לך עוד יותר, את שונאת את עצמך. שום תרגיל ומחשבה חיובית והודיה על הטוב שזכית בו לא עוזר לה

אהובה, אין צורך להמתין ולחכות שיווצרו תנאים אידיאלים בחוץ כדי שתוכלי להעמיק נוכחות אין זמן טוב יותר להתחבר להווה מהרגע הזה. אל תמתיני לרגע שיהיה לך זמן, פנאי, כשתרגישי נוח וטוב כדי לצאת ממערבולת המחשבות המורידות והמדכאות. אין זמן יותר טוב מההווה לא קיים זמן אחר ממנו. ברגע זה את יכולה לבחור להתחבר אל גופך ונפשך הרגע הזה הוא כל מה שיש. גם הרגע ״המתאים״ שאת ממתינה לו כדי להעמיק חיבור ולשוב לכוחותייך ולאיזון הוא הווה. את הכוחות שלך את מקבלת מההווה, ברגע שאת מפסיקה בלי סיבה לל

הוא מעולם לא הרים את קולו, צעק או קילל, אלו היו מכות יבשות של דיכוי, החדרת מחשבות מערערות, יחס מבטל, מזלזל, מבט מייבש, עונשים בהתעלמות התרחקות ושתיקה. הוא לא אמר לך שאת טפשה, הוא היה מערער את הבטחון והאמון שלך בעצמך. מחדיר לך בשיטתיות פחדים, אומר לך שאת טועה, לא מסוגלת לראות את כל התמונה כולה, פעמים רבות הוא שם לך מקל בין הגלגלים, מנע ממך לפעול לפי ליבך, להתבטא על נושאים שבדיעבד את ראית נכון והוא טעה. נפער בך בור של כאב ותסכול. הוא לא אמר שאת מכוערת הוא רק העיר על המראה, על ה

אהובה במקום לנסות לחלץ את הכאב ממערכת היחסים המאמללת שאת חיה בה חלצי את עצמך ממערכת היחסים עצמה. המקור לסבל זו האמונה שאת לא מודעת וערה מספיק לכן מערכת היחסים שלך שקועה ותקועה בבוץ של יאוש וכאב. הקול המדבר בראשך אומר לך: ״אם היית ערה ומודעת ומשתמשת בכלים הרוחניים כמו שצריך ההתנהגות שלו כלפייך הייתה משתנה הוא היה מתעורר למודעות.״ את נעה בין אשמה לתקווה האשמה קשורה בעבר, התקווה לעתיד הם לא שייכים להווה אלא לאשלייה. שניהם עומדים בינך לבין האינטואיציה, האמת האילמת שצועקת עמוק בנש

האנשים שדחו אותך שלא אהבו אותך סימנו לך את הדרך לאהוב אותך. לא הייתה לך ברירה הסבל הנפשי היה כבד כל כך. רדפת אחרי אנשים שלא היו מסוגלים לתת לך אהבה, הם לא ראו אותך אלא את מה שייצגת עבורם. אינך יודעת ומבינה מה ייצגת עבורם: את הנואשות, את התקווה המזוייפת ההמתנה שיום אחד יתעוררו אולי הם לא האמנו בך הדימוי שהם הניחו על נשמתך מעולם לא היה קשור בך. ככל שאהבת אותם יותר הם נטשו אותך שוב ושוב גילית שזו את שנטשת את עצמך כדי לשוב אל עצמך. לא נכשלת אהובה, זה לא כישלון זה היה שיעור קשוח ב

בתהליך מופלא של ריפוי הפצע הרגשי מתחולל נס אלכימי, ברגע שאת בוחרת לסיים את הסבל, כשאת מתעוררת לאהוב את עצמך ובוחרת לא לפגוע בך, את לא ממגנטת אנשים חדשים לעולם שלך, אלא נמשכת לאנשים שמעולם לא הבחנת בהם. כשאת לא עובדת מתוך הפצע הרגשי את לא נכנסת למערכות יחסים שמעצימות את הכאב ואת הזהות של קורבן חסר ערך שאינו ראוי לאהבה. את עוברת שינוי לצד השפעתו המותנית של הפצע הרגשי. יש בך יותר מודעות, את מגלה אנשים שמבקשים לתת ולעזור, נמשכת לאנשים שעוטפים אותך באהבה, ששמחים איתך, שלא נותנים ל

מבלי דעת אהובה פיתחת תסמונת סינדרלה, ילדה שלא ראו והעריכו אותה. הרגשת כמו צל חיוור. הכאב הפך לכעס וחלום שיום יבוא והיקום ינקום על העוול שעשו לך, את מפנטזת על הצלחה שתהיה הנקמה המתוקה בכל מי שלא האמין בך. יש פער בין החלום למציאות. עד עצם היום הזה את מרגישה כמו ילדה קטנה במגרש של גדולים. את לא מאמינה להצלחות שלך, את מתחילה פרוייקטים ונוטשת אותם. זה כואב כל כך, את לא מצליחה לנער ממך את הלכלוכית, הילדה המסכנה שמרגישה שכולם הרבה יותר טובים ממנה. את מזמנת בצורה לא מודעת מצבים המ

את קופצת ממערכת יחסים אחת לשנייה, מחפשת את הבית שמעולם לא היה לך. חולמת על אהבה, יציבות, שמישהו ירפא את הכאב. כשמצאת את האיש שלך, הפלת עליו את התפקיד של המציל, המטפל והמושיע. הם נמשכים אלייך, המטפלים, המרפאים, המורים. את מזהה את הצורך שלהם להשאיר אותך בתפקיד המטופלת ונשארת בתפקיד עד לרגע שבו את מרגישה מחנק. המחנק הזה הוא טוב, הוא מאותת לך שהריפוי מחייב אותך להתקלף מכל המסכות והתפקידים ולעמוד חשופה מול עצמך. יש אדם שרוצה אותך כמו שאת, עם השבר והכאב. האיש שלך לא רוצה לטפל בך א

למדת להיות זיקית מתוך זיקה והזדקקות לאהבה. למדת להיות מראה משקפת את מה שאת מאמינה שהאדם ממולך מצפה, רוצה ואוהב. זה כישרון מופלא לדעת ולהרגיש את האדם ממולך, אבל הפכת את האמפתיה לכלי המשרת את הפחד ומעמיק את חוסר האמון וחוסר האהבה העצמית. שמת על פנייך מראה, הפכת להיות האדם שממולך כדי לקבל אהבה ולמנוע כאב של דחייה בעתיד. אף אחד לא מכיר אותך באמת דמותך משתנה ומתחלפת מול כל אדם שאת פוגשת. את המתנה הפכת לחומה בצורה. את משקרת להם ולעצמך כדי ליישר קו עם דעותיהם ומחשבותיהם. עם כל שקר