המאמר כאן הוא אחד מהשיעורים שאני מלמדת בקורס גר״ם המדרגה עומד אדם ומביט על אגרטל המונח על שולחנו ומתפעל מהיופו הזוהר בזכות האור והצל המגיע מהחלון, ומתפעל עד כמה הניגודים הכרחיים לקיומו של העולם, אין טוב בלי רע, אין אור בלי חושך, אין שובע ללא רעב, אין צמרת ללא שורשים, אין לידה ללא מוות. הוא מביט על הכל ושוכח דבר אחד מהותי ביותר: יש מישהו שמתבונן על הדואליות, יש עין פנימית הרואה את הניגודים, יש אור הכרתי אחד הרואה ומזהה את החושך והאור יחדיו, החווה טוב ורע, שובע ורעב, הרואה שורש

המאמר כאן הוא אחד מהשיעורים שאני מלמדת בקורס גר״ם המדרגה, על הקשר בין בריאה ובריאות. הריפוי אינו תיקון, אלא התחדשות. כאשר הגוף מחלים ממחלה או פציעה, שבר, ישנה יצירה ובניה חדשה של תאים ורקמות. לא במקרה המילה בריאה ובריאות הן אותה המילה. במאמר הקודם כתבתי בהרחבה על התודעה, אפיינתי אותה כפעולת הבורא. חלק משמעותי מפעולת הבורא היא יצירה יש מאין. הכוחות המתגלמים ונראים בעולם הזה הם הקליפה הדקיקה המכסה על קיימות יצירתית אשר מתגלמת בממד הזה בשלל צורות. אין צורך להבין בדיוק מה זה אומר

רבים פנו ושאלו אותי מה ההבדל בין מודעות לתודעה והכרה, המאמר הזה שופך אור על מושגים השגורים בשיח ובלימוד התודעתי והרוחני. תודעה היא מילה המכוונת למציאות פעולת הבורא שאינה תלויה בצורה לקיומה. התבוננות טהורה ללא מתבונן, אחדות, נון-דואליות, קיימות נצחית, שאינה נולדה ולא מתה, לא אובייקט או סובייקט. לא ניתן לאחוז בה. אי אפשר להגדיר את התודעה ולתחום אותה מכיוון שהיא לא ״צורה״. אפשר להתייחס לתודעה בדרך ההשללה - מהי לא: היא לא צורה, או דבר כלשהו. היא אינה רעיון או מחשבה, אי אפשר למדוד

לפני חמש שנים נפצעתי בירך בצד ימין, היו לי כאבי תופת שעברו מעמוד השדרה לכף הרגל. במהלך שלושה חודשים הצטמצם מרחב התנועה שלי, יכולתי לישון על צד שמאל בלבד, הייתי מוגבלת בהליכה. זה גרם לי להאט את הקצב. כמה שחשבתי והאמנתי שאני נוכחת בהווה, גיליתי שאין גבול לאפשרות להאט ולשהות ברגע הזה, להעמיק את החיבור להווה ולא לרוץ לרגע הבא. באותם החודשים למדתי המון על התמודדות עם כאב פיזי, למדתי שההווה הוא עוגן עוצמתי שתומך בנפש ובתהליכי ההחלמה. ההווה אינו חד ממדי, הוא מורכב מאירועים ומצבים רב

האופטימיות היא מצב תודעתי הכרתי, השקפה שאומרת שהעולם ביסודו הוא מקום חיובי, לכן כל מה שקורה בעולם הוא טוב ביסודו. אופטימיות מגיעה מהמילה הלטינית אופטימום - האפשרות האופטימלית הטובה ביותר. יש דעות המתייחסות לאופטימיות כעיוורון או ראיה סלקטיבית הלוקה ביכולת לראות את המציאות כפי שהיא, אדם האופטימי אינו ריאליסט. לדוגמה: האדם האופטימי יראה את חצי הכוס המלאה ויתעלם מחציה הריק. לכן האופטימיות יכולה להיתפס כראיה סלקטיבית המבטלת ומתעלמת מקשיים ואתגרים שקיימים בעולם. האופטימיות ביסודה

הגוף הוא הישרדותי, התפקיד שלו בראש ובראשונה לשמור אותנו בחיים. להגן על הנפש והנשמה, להרחיק אותנו מסכנה וכאב צפוי. לפעמים הגוף מפריז ומוציא אותנו מאיזון, לכן לא כל תחושה פיזית ואנרגטית מכווצת היא קריאה נכונה של מה שקורה. לפעמים זו ראקציה חריפה של הגוף המגונן מפני אפשרות של פגיעה עתידית בגלל זיכרון כואב או טראומתי מהעבר. אני קוראת להפרזה בתגובתיות - אלרגיה רגשית. בדיוק כמו אלרגיה פיזית, בה מערכת החיסון של הגוף יוצאת מאיזון ומגיבה בצורה קיצונית לחומר כימי או מאכל לא רעיל, או כשמ

סיום הסבל אינו תיאוריה או פילוסופיה זו מציאות שאני חיה אותה יום יום. בשנה הראשונה לזוגיות שלי ושל שמעון עשיתי הכל כדי שהוא לא ישאר איתי. באתי לקשר עם מטענים גדולים של כאב. יחד עם האור והאהבה היה גם כאב גדול. באופן טבעי הוא הגיב לזה בכעס. הכאב שלו גרם לי לראות אותו. בפעם הראשונה בחיי אדם אחר שיקף לי את ההשלכות של האגו שלי. יום אחד בקשתי להפסיק ללמוד מסבל. למידה מתוך סבל היא התמכרות. זו התניה שבה אדם גורם למשברים שמסכנים אותו באופן לא מודע, במקרה של שמעון ושלי הייתה לי נטיה לא