סיום הסבל אינו תיאוריה או פילוסופיה זו מציאות שאני חיה אותה יום יום. בשנה הראשונה לזוגיות שלי ושל שמעון עשיתי הכל כדי שהוא לא ישאר איתי. באתי לקשר עם מטענים גדולים של כאב. יחד עם האור והאהבה היה גם כאב גדול. באופן טבעי הוא הגיב לזה בכעס. הכאב שלו גרם לי לראות אותו. בפעם הראשונה בחיי אדם אחר שיקף לי את ההשלכות של האגו שלי. יום אחד בקשתי להפסיק ללמוד מסבל. למידה מתוך סבל היא התמכרות. זו התניה שבה אדם גורם למשברים שמסכנים אותו באופן לא מודע, במקרה של שמעון ושלי הייתה לי נטיה לא

כאבים כרונים, דלקות, אלרגיות, הן דרכים של הגוף להסיח את הדעת מכאב רגשי עמוק, טראומה מודחקת. המחלות והתסמונות אמיתיות, הגוף מפריש כימיקלים למחזור הדם שמשפיעים על מערכת החיסון שמוצאים את הגוף מאיזון. ההתניה לראות את הכאב כמצב שלילי, עלול לעורר רגשות אשם, פחד, כעס, ביחוד אם רומזים לנו שהמקור לכאב הוא ב״ראש״ שלנו. התנגדות לכאב תגרום לנו לברוח ממנו, להשתמש במשככי כאבים, להתמכר להסחות דעת ולהתנתק מהתודעה והנשמה. טעות לחשוב שהכאב נמצא בראש שלנו. הכאב נמצא בגוף והוא מאותת על אתגר ברי

הגוף שלנו מרושת במערכת עצבים שמבינה ומגיבה לשפה שלנו. הגוף מתואם ומבין את המחשבות והמילים שלנו ומסוגל להפחית או להגביר את זרימת החמצן לרקמות הגוף, לעורר כאב פיזי, אלרגיה או מחלה כדי להגן על הנפש ולהסיח את הדעת מטראומה, או פצע רגשי מהעבר. למדתי שהמחלה או הכאב היא הדרך של הגוף לגרום לנו להתייחס אליו ולכאבי הנפש. הכאב הוא מעורר תודעתי. לפני יומיים הרגשתי כאב חזק בקרסול בזמן הליכה, ההגיון שלי אמר לי שזה מהיוגה או מאמץ של ההליכה. במקום להקשיב למה הגיוני שאלתי את הגוף והמתנתי למידע

לפני יומים היה לי כאב גרון, בשבילי זה איתות להעמיק את התקשורת עם הנשמה, הנפש, הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי פנאי למדוט, להתחבר לbeing לשקט הנוכח. לפנות בוקר של יום האתמול, התעוררתי מכאב גרון חזק, הראש כאב. הייתי עייפה, מותשת. המוח ההישרדותי חשב מיד על קורונה, זה היה המשפט הראשון שחלף בראשי: ״נדבקת בקורונה״ המשפט השני היה ״אלו הסימנים הרגילים של הצינון את מכירה את זה, כאב גרון ובסוף היום חום, קחי פרופוליס ואקומול״. הקשבתי לקולות הללו, אמרתי לעצמי: את זה אני כבר יודעת, אולי יש