אהובה, אין צורך להמתין ולחכות שיווצרו תנאים אידיאלים בחוץ כדי שתוכלי להעמיק נוכחות אין זמן טוב יותר להתחבר להווה מהרגע הזה. אל תמתיני לרגע שיהיה לך זמן, פנאי, כשתרגישי נוח וטוב כדי לצאת ממערבולת המחשבות המורידות והמדכאות. אין זמן יותר טוב מההווה לא קיים זמן אחר ממנו. ברגע זה את יכולה לבחור להתחבר אל גופך ונפשך הרגע הזה הוא כל מה שיש. גם הרגע ״המתאים״ שאת ממתינה לו כדי להעמיק חיבור ולשוב לכוחותייך ולאיזון הוא הווה. את הכוחות שלך את מקבלת מההווה, ברגע שאת מפסיקה בלי סיבה לל

אהובה במקום לנסות לחלץ את הכאב ממערכת היחסים המאמללת שאת חיה בה חלצי את עצמך ממערכת היחסים עצמה. המקור לסבל זו האמונה שאת לא מודעת וערה מספיק לכן מערכת היחסים שלך שקועה ותקועה בבוץ של יאוש וכאב. הקול המדבר בראשך אומר לך: ״אם היית ערה ומודעת ומשתמשת בכלים הרוחניים כמו שצריך ההתנהגות שלו כלפייך הייתה משתנה הוא היה מתעורר למודעות.״ את נעה בין אשמה לתקווה האשמה קשורה בעבר, התקווה לעתיד הם לא שייכים להווה אלא לאשלייה. שניהם עומדים בינך לבין האינטואיציה, האמת האילמת שצועקת עמוק בנש

אהובה כשאת דוחה את רצון הנשמה שלך כדבר משני ולא חשוב שימתין לתורו אחרי שתסיימי את כל הדברים ״ההכרחיים והנחוצים״ תמיד תשארי במצב של המתנה. תחכי לרגע שלעולם לא יגיע כי הדברים שהנשמה שלך מבקשת שתעשי - האהבה הראשונה שלך תשאר בעדיפות שנייה. אינך ״עסוקה״ מדי כדי להגשים את רצון הנשמה, זו אמונה עתיקה מילדות, אמונה קולקטיבית שלא שייכת אלייך, התניה שאומרת שמתפנים לדברים שאוהבים אחרי שה״חובות״ ה״מטלות״ הסתיימו שרצון הנשמה שלך הוא ילדותי, לא חשוב שיש דברים יותר דחופים ״רציניים״ שנדרשי

בתהליך מופלא של ריפוי הפצע הרגשי מתחולל נס אלכימי, ברגע שאת בוחרת לסיים את הסבל, כשאת מתעוררת לאהוב את עצמך ובוחרת לא לפגוע בך, את לא ממגנטת אנשים חדשים לעולם שלך, אלא נמשכת לאנשים שמעולם לא הבחנת בהם. כשאת לא עובדת מתוך הפצע הרגשי את לא נכנסת למערכות יחסים שמעצימות את הכאב ואת הזהות של קורבן חסר ערך שאינו ראוי לאהבה. את עוברת שינוי לצד השפעתו המותנית של הפצע הרגשי. יש בך יותר מודעות, את מגלה אנשים שמבקשים לתת ולעזור, נמשכת לאנשים שעוטפים אותך באהבה, ששמחים איתך, שלא נותנים ל

מבלי דעת אהובה פיתחת תסמונת סינדרלה, ילדה שלא ראו והעריכו אותה. הרגשת כמו צל חיוור. הכאב הפך לכעס וחלום שיום יבוא והיקום ינקום על העוול שעשו לך, את מפנטזת על הצלחה שתהיה הנקמה המתוקה בכל מי שלא האמין בך. יש פער בין החלום למציאות. עד עצם היום הזה את מרגישה כמו ילדה קטנה במגרש של גדולים. את לא מאמינה להצלחות שלך, את מתחילה פרוייקטים ונוטשת אותם. זה כואב כל כך, את לא מצליחה לנער ממך את הלכלוכית, הילדה המסכנה שמרגישה שכולם הרבה יותר טובים ממנה. את מזמנת בצורה לא מודעת מצבים המ

כשאת בוחרת לחמול ולא לתקוף את בן הזוג בזמן שהוא כועס עלייך, כשאת בוחרת לא להיפגע ולהרגיש קורבן, את לא מדחיקה את הכעס, את אמיצה. כשאת בוחרת לא להיכנס לכעס שלו ולהישאר בשלווה הנוכחת שלך, את לא מתנשאת מעליו, את חכמה. כשאת בוחרת לראות את הכעס שלו כמצוקה רגעית ומבינה מה עובר עליו, את זוכרת מצבים דומים שעברת, את לא מנותקת וקרה, אלא נוכחת באהבה. כשאת בוחרת להגיב באהבה ולא להיות תגובתית, ההשפעה של האהבה שלך חזקה יותר ומועילה לתקשורת וליחסים שלכם לטווח הקצר ולטווח הארוך. כשאת מיישמת א

אהובה, חילצת את עצמך ממערכת יחסים מהגיהינום. יצאת לחופשי אחרי שנים שספגת התעללות נפשית שהופיעה בצורה של דיכוי פסיבי של הרצונות שלך, ביטול מתמיד של הדעות שלך, התעלמות מהנוכחות שלך, הרגשת אאוטסיידריט בתוך הגרעין המשפחתי, הלכת למטפלים שאמרו לך שאת מושכת או מזמנת לחייך אנשים פסיביים-אגרסיביים ומה שאת רואה וחווה קיים בך, הם השיקוף שלך, ״חוק המראות״ קראו לזה. במקום שהתובנות הללו יעזרו לך הם ביססו את האשמה, יצאת עוד יותר מבולבלת וכואבת. ״אולי זה בראש שלי״ את חושבת, ״הוא מקסים, חכם

לפעמים את מרגישה שהאור מסנוור, מעט האור שסבב אותך בעבר היה מספיק לקיים בך נשימה. זה הרגע לפתוח לאט את כל מה שמכווץ מול האור: את הלב והעיניים. האור לא יכבה, הוא מי שאת ומגיע ממך. את מבינה לפתע שהפחד משול לאדם העומד מול עצמו בעיניים עצומות. לפעמים את אומרת: אני לא יכולה להכיל את הטוב הזה, את האהבה. את מחפשת עוגן, הקרקע המוכרת שעליה גדלת. הכלא שהיה הכל, גם בית. הזמן מרפא הכל הם אומרים לך, אני אומרת: ההווה מרפא הכל. אינך רוצה לדחות את הכאב, אלא את האמת הנוכחת ברגע הזה, את החוויה

אמרי תודה לאנשים שלא האמינו בך, הם האירו לך את הדרך להאמין בעצמך. אמרי תודה לכל מי שידו לא הייתה מושטת לעזור לך, בזכותם גילית את החכמה והתושיה, את הכוחות והעוצמות שלך. אמרי תודה לאנשים שפחדו עבורך, הם גילו לך את האומץ שתמיד היה קיים בך, אמרי תודה לאלו שהטילו עלייך צל גדול, בזכותם גילית שאת מקור של אור. אמרי תודה לכל אלו שעזבו אותך ותשלחי להם ברכות לדרך שהם עושים בלעדייך, הם השאירו בתוכך מקום לגלות את עצמך עבורך, בזכותם הכרת אנשים שאוהבים אותך שמאמינים בך, מושיטים לך יד, אמיצ

אהובה, המחשבה שאף פעם לא תהיי מוכנה ו״בשלה״ מספיק לזוגיות, אולי מעכבת אותך בצורה לא מודעת. אף אדם לא נכנס לֹזוגיות וקשר של אהבה כשהוא בשל תודעתית ורוחנית. את תכנסי לזוגיות כדי להמשיך את הצמיחה הרוחנית שלך בנוכחות אדם אחר, יהיו ימים של אור גדול יהיו ימים רגועים ויהיו גם ימים מאוד מאתגרים כשאת נכנסת לקשר עם בן זוג את מקבלת את האור שלו ואת גוף הכאב שלו. ולאף אחד בתוך הזוגיות אין שום תפקיד לא מטפל, לא הורה, לא גורו, מנהיג, רופא, חובש, לא המציל והמושיע בן הזוג הוא האדם שבחרת לחיות

כשאת פוגשת את הכאב הרגשי שלך, את לא רק משחררת אנרגייה זרה, את עוברת שינוי תודעתי. המפגש עם הכאב הוא מפגש טרנספורמטיבי, את נולדת מחדש, נבראת מחדש. בתהליך הבריאה וההבראה לא חזרת לקדמותך, אלא עברת לשלב חדש במציאות החיים שלך. יכול להיות שעל פני השטח את חווה אתגרים חיצוניים, אבל ההתמודדות שלך היום שונה. הכלים התודעתים שלך באים מתוך עומק ההוויה שלך ולא מתוך הכאב הרגשי והפחד. הרגישי את האנרגיות החדשות שלך, כיצד הן מניעות אותך באיזון מופלא מול מצבי חיים טובים ומאתגרים כאחד. את מגלה

הייתכן שהחשיבה הקולקטיבית היא הבועה? אם את מרגישה זרה בעולם, לא שייכת ולא הולכת עם הזרם, זה סימן טוב. את מתעוררת מהבועה של הפחד שנלווה לחשיבה המותנית. את מתעוררת לזהות שהחשיבה היא מקור והסיבה לסבל. את מתעוררת מכאבי האשליה שההתקשרות לחשיבה המותנית יוצרת. את יוצאת מגבולות המחשבה היוצרת אשליה של עבר ועתיד וחיה בשלווה ערה, חווה את עוצמת האהבה ללא תנאי ויוצאת מתודעת הפחד לתודעת האהבה. העובדה שאת במיעוט ברגע זה לא מעידה על כך שאת בבועה. האור שלך אינו בועה, הטירוף מסביב הוא בועה. הש

את נמצאת בתהליך של התעוררות תודעתית, יש לך מידע רב כלים מגוונים, פיתחת יכולות של תקשורת וקשב לפעמים את חווה שחיקה ומתח בגלל מאבק סמוי שמתחולל בתוכך. אהובה, שימי לב האם את אוסרת על עצמך לחשוב מחשבות שליליות ושיפוטיות? האם כשעולה לך מחשבה שיפוטית את חונקת אותה? מדחיקה או בולעת אותה בתוך ענן ורדרד של מנטרות ״חיוביות״? האם יש לך פחד ממחשבות שיפוטיות על עצמך? את חוששת לחזור להרגלים ישנים, לסגת חזרה לחוסר מודעות? שימי לב לכללים ואיסורים שאת שמה על מחשבותייך לצנזור פנימי שחי בתוכך,

נשמה אהובה עברת כל כך הרבה השנה אל תצניעי את אורך ממך, תשמחי, תחמיאי לעצמך על הדרך המופלאה שעשית על הריפוי העמוק שעברת, הביטי אחורה בלי זעם, עם אור בלב ובעיניים אל תהיי קשה עם עצמך כי באמת אין צורך להיות כל הזמן נוכחים אלא רק עכשיו ברגע זה. אל תקחי את התרגול שלך ברצינות תהומית ותלקי את עצמך כשאת נופלת לרגע לדפוסים ישנים לקנאה, לכעס. תראי מהיכן באת והיכן את נמצאת היום העוצמה של הקנאה, הקורבנות שהייתה נטועה בך, העוצמה של הביקורת הנוקבת, השאיפה לשלמות וריצוי, כל אלו פחתו משמעות

אהובה, את מכירה את הילדה הפגועה שבך לקחת את מכאוביה, ונתת להם רפואה. היא לימדה אותך רכות וחמלה, קשב עמוק, היא לקחה אותך למקומות הנמוכים והכואבים ביותר שלך, למדת לסלוח לה, לעצמך. והיום כשאת יותר מודעת ומפוייסת, עדיין יש משהו מוחזק בתוכך. זו האישה הבוגרת הבשלה שעומדת ומחזיקה את העולם על כתפיה, עצרי לרגע והרשי לעצמך להכיר אותה. תני לה את אותו מבט פנימי אוהב, את הרכות, החמלה, הקשב הנוכח, האישה הבוגרת שלא יכולה להרפות מהדאגה והנתינה לאחרים, היא שמחזיקה את הבית ושומרת על שלמותו היא

אי אפשר להאיץ בסליחה, אם היא לא בשלה וחמה בגוף זו סליחה של בוסר. סליחה טרם זמנה מפצלת את הנפש מהגוף. כמו להניח פלסטר על פצע פתוח ולקוות שהוא יסגר מעצמו. אי אפשר להאיץ בסליחה אפשר לשחרר נוקשות ולנסוק מכבלי הכאב של הכפייה, הריצוי והציפייה. שמרפים מהמחשבה שעלייך להיות במקום שהנפש עוד לא מרגישה בו בית כשמאירים מול הכאב אור של הבנה, הנוקשות משתחררת מעצמה. הנוקשות נעלמת כשמעמיקים נוכחות ומרפים מהתפיסה שאומרת שעלייך לסלוח כי הסליחה נועדה עבורך. אם את עדיין לא יודעת איך הכאב נועד עבו

את האיזון הטבעי אין צורך לחפש הוא מגיע כשמעמיקים נוכחות ומתייחסים לרובד השקט החי, לחיים הקיימים בשקט. נדמה שאנחנו מתעוררים לחיים רק כשאנחנו מדברים, מתבטאים, כשהמוח והשיח שוטף ושוצף בראש, הגוף מתעורר והרגשות עולים. אפשר לראות אנשים שיושבים לכאורה בשקט ובדממה אבל על הפנים שלהם ניכר שהם שקועים בשיחה מאוד ערה עם עצמם. יש רעיונות רוחניים שספוגים בכללים שאומרים לכם כיצד להגיע לשלווה ואיזון: לא להרבות בדיבור ולא להרבות בעשייה, לשנות הרגלים ״רעים״, במקום להיות קשובים לצורך האמיתי של

הפחד משפע הוא פחד משינוי. הדבר שאנחנו הכי פוחדים ממנו הוא אובדן הזהות שלנו. שפע משנה סדרי חיים. אתם יכולים למצוא את עצמכם פתאום מאושרים, החלום הבלתי מושג הפך למציאות אבל זו מציאות שלא דומה לשום דבר שהכרתם בעבר. שום דבר לא הכין אתכם לשפע, אתם נדרשים להשקיע המון אנרגייה בללמוד ולהכיר את המציאות החדשה, כמובן יש את כל האמונות והפחדים שמציפים: אתם לא מוכנים ובשלים, שתהרסו את מה שנבנה, שתאבדו את זה, שתפגעו, כמה שעולים גבוה כך הנפילה כואבת יותר. האם השפע שלכם הוא ״עליה?״ או שזו תנוע

אלו חומרים שאני מלמדת בקורסים שלי ובמרכז להתעוררות תודעתית. למילים וסיפורים אין כוח ללא ההתייחסות שלנו. העוצמה הטמונה במילים תלויה וקשורה למוכנות רגשית ונפשית. אם אין לנו עניין ובשלות ומוכנות פנימית גם המילים העוצמתיות ביותר יכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה, לעומתם ישנם סיפורים שחותמים קבע בנפש. רעיון שיכול לשנות חיים של אדם אחד, יתקבל באדישות אצל אדם אחר. ההתייחסות (התבוננות) היא האנרגיה של התודעה, כוח ההתייחסות נקרא גם כוח ההתמרה. כוח ההתמרה קשור באפקט הצופה. התודעה לא קיימת כ

ההתייחסות היא האנרגיה של התודעה. כאשר מעניקים תשומת לב ויחס לדבר מסוים נוצר קשר הכרתי ותודעתי. נתינה של יחס זו העברה של אנרגיה תודעתית המשפיעה על המציאות הפנימית והחיצונית. (הכוונה כאן לא לאנרגיה פיזיקלית שמקורה מתנועה של אטומים ואלקטרונים אלא לכוח רוחני. השימוש במילה אנרגיה נועד לתיאור של ממד יצירתי תבונתי שאינו תלוי בצורה לקיומו.) לעוצמת ההתייחסות קוראים ״אפקט הצופה״ או ״הכוח המתבונן״ מהי התייחסות מודעת? כאשר אדם ער לכוח ההתייחסות שלו הוא משנה את המציאות מסביבו. הוא מתעורר