הוא מעולם לא הרים את קולו, צעק או קילל, אלו היו מכות יבשות של דיכוי, החדרת מחשבות מערערות, יחס מבטל, מזלזל, מבט מייבש, עונשים בהתעלמות התרחקות ושתיקה. הוא לא אמר לך שאת טפשה, הוא היה מערער את הבטחון והאמון שלך בעצמך. מחדיר לך בשיטתיות פחדים, אומר לך שאת טועה, לא מסוגלת לראות את כל התמונה כולה, פעמים רבות הוא שם לך מקל בין הגלגלים, מנע ממך לפעול לפי ליבך, להתבטא על נושאים שבדיעבד את ראית נכון והוא טעה. נפער בך בור של כאב ותסכול. הוא לא אמר שאת מכוערת הוא רק העיר על המראה, על ה

אהובה במקום לנסות לחלץ את הכאב ממערכת היחסים המאמללת שאת חיה בה חלצי את עצמך ממערכת היחסים עצמה. המקור לסבל זו האמונה שאת לא מודעת וערה מספיק לכן מערכת היחסים שלך שקועה ותקועה בבוץ של יאוש וכאב. הקול המדבר בראשך אומר לך: ״אם היית ערה ומודעת ומשתמשת בכלים הרוחניים כמו שצריך ההתנהגות שלו כלפייך הייתה משתנה הוא היה מתעורר למודעות.״ את נעה בין אשמה לתקווה האשמה קשורה בעבר, התקווה לעתיד הם לא שייכים להווה אלא לאשלייה. שניהם עומדים בינך לבין האינטואיציה, האמת האילמת שצועקת עמוק בנש

כשאת רוצה שהוא יחייך אליך כשהוא לא מסוגל כשאת מבקשת שהוא יחבק אותך כשכל כך קר וכואב לו לא משנה לך מה עובר עליו את רוצה את מנת האהבה שלך כדי שתרגישי טוב. זה לא קשור בו אלא בך. את דורשת ממנו אהבה בזמן שהוא מבקש שקט ומנוחה מול החזיתות הבוערות בתוכו הוא מרגיש חסר אונים מולך את פוחדת שכך הוא ישאר תמיד, מנוכר, קר וכואב כשאת מאלצת אדם לאהוב כשהוא לא מסוגל, את לא נמצאת עבורו. זה לא קורה כל יום, לכן את נבהלת הנה, את חושבת: ״הוא לא בשבילי״ אסור לו להשתנות, להיות חלש הוא חייב להחזיק מסי

האנשים שדחו אותך שלא אהבו אותך סימנו לך את הדרך לאהוב אותך. לא הייתה לך ברירה הסבל הנפשי היה כבד כל כך. רדפת אחרי אנשים שלא היו מסוגלים לתת לך אהבה, הם לא ראו אותך אלא את מה שייצגת עבורם. אינך יודעת ומבינה מה ייצגת עבורם: את הנואשות, את התקווה המזוייפת ההמתנה שיום אחד יתעוררו אולי הם לא האמנו בך הדימוי שהם הניחו על נשמתך מעולם לא היה קשור בך. ככל שאהבת אותם יותר הם נטשו אותך שוב ושוב גילית שזו את שנטשת את עצמך כדי לשוב אל עצמך. לא נכשלת אהובה, זה לא כישלון זה היה שיעור קשוח ב

אדם שסובל מנרקיסיזם לא אוהב את עצמו. הוא תלוי בקבלה מתמדת של הערצה ותשומת לב הוא ניזון מאנרגיה חיצונית ומכור אליה. אדם כזה לא יכול לתת לעצמו אהבה אילו הוא היה אוהב את עצמו הוא לא היה מחפש לקבל בצורה אובססיבית בחוץ יחס ואהבה, הערצה ותשומת לב. נרקיסיזם זה פצע נפשי פעור שמדמם על סביבותיו. הפצע הזה משתמש בחוכמה ובכישרון של האדם כמו טפיל. הוא שואב את כוחותיו ומנתב אותם לסיפוק צרכים נפשיים שלא יודעים שובע. אדם שסובל מנרקיסזם לא מסתפק בשליטה פיזית הוא משתוקק לשליטה רוחנית החולי שלו

בתהליך מופלא של ריפוי הפצע הרגשי מתחולל נס אלכימי, ברגע שאת בוחרת לסיים את הסבל, כשאת מתעוררת לאהוב את עצמך ובוחרת לא לפגוע בך, את לא ממגנטת אנשים חדשים לעולם שלך, אלא נמשכת לאנשים שמעולם לא הבחנת בהם. כשאת לא עובדת מתוך הפצע הרגשי את לא נכנסת למערכות יחסים שמעצימות את הכאב ואת הזהות של קורבן חסר ערך שאינו ראוי לאהבה. את עוברת שינוי לצד השפעתו המותנית של הפצע הרגשי. יש בך יותר מודעות, את מגלה אנשים שמבקשים לתת ולעזור, נמשכת לאנשים שעוטפים אותך באהבה, ששמחים איתך, שלא נותנים ל

מבלי דעת אהובה פיתחת תסמונת סינדרלה, ילדה שלא ראו והעריכו אותה. הרגשת כמו צל חיוור. הכאב הפך לכעס וחלום שיום יבוא והיקום ינקום על העוול שעשו לך, את מפנטזת על הצלחה שתהיה הנקמה המתוקה בכל מי שלא האמין בך. יש פער בין החלום למציאות. עד עצם היום הזה את מרגישה כמו ילדה קטנה במגרש של גדולים. את לא מאמינה להצלחות שלך, את מתחילה פרוייקטים ונוטשת אותם. זה כואב כל כך, את לא מצליחה לנער ממך את הלכלוכית, הילדה המסכנה שמרגישה שכולם הרבה יותר טובים ממנה. את מזמנת בצורה לא מודעת מצבים המ

את קופצת ממערכת יחסים אחת לשנייה, מחפשת את הבית שמעולם לא היה לך. חולמת על אהבה, יציבות, שמישהו ירפא את הכאב. כשמצאת את האיש שלך, הפלת עליו את התפקיד של המציל, המטפל והמושיע. הם נמשכים אלייך, המטפלים, המרפאים, המורים. את מזהה את הצורך שלהם להשאיר אותך בתפקיד המטופלת ונשארת בתפקיד עד לרגע שבו את מרגישה מחנק. המחנק הזה הוא טוב, הוא מאותת לך שהריפוי מחייב אותך להתקלף מכל המסכות והתפקידים ולעמוד חשופה מול עצמך. יש אדם שרוצה אותך כמו שאת, עם השבר והכאב. האיש שלך לא רוצה לטפל בך א

למדת להיות זיקית מתוך זיקה והזדקקות לאהבה. למדת להיות מראה משקפת את מה שאת מאמינה שהאדם ממולך מצפה, רוצה ואוהב. זה כישרון מופלא לדעת ולהרגיש את האדם ממולך, אבל הפכת את האמפתיה לכלי המשרת את הפחד ומעמיק את חוסר האמון וחוסר האהבה העצמית. שמת על פנייך מראה, הפכת להיות האדם שממולך כדי לקבל אהבה ולמנוע כאב של דחייה בעתיד. אף אחד לא מכיר אותך באמת דמותך משתנה ומתחלפת מול כל אדם שאת פוגשת. את המתנה הפכת לחומה בצורה. את משקרת להם ולעצמך כדי ליישר קו עם דעותיהם ומחשבותיהם. עם כל שקר

כשאת בוחרת לחמול ולא לתקוף את בן הזוג בזמן שהוא כועס עלייך, כשאת בוחרת לא להיפגע ולהרגיש קורבן, את לא מדחיקה את הכעס, את אמיצה. כשאת בוחרת לא להיכנס לכעס שלו ולהישאר בשלווה הנוכחת שלך, את לא מתנשאת מעליו, את חכמה. כשאת בוחרת לראות את הכעס שלו כמצוקה רגעית ומבינה מה עובר עליו, את זוכרת מצבים דומים שעברת, את לא מנותקת וקרה, אלא נוכחת באהבה. כשאת בוחרת להגיב באהבה ולא להיות תגובתית, ההשפעה של האהבה שלך חזקה יותר ומועילה לתקשורת וליחסים שלכם לטווח הקצר ולטווח הארוך. כשאת מיישמת א

המרוץ אחרי האהבה השאיר אותך בלי נשימה ומרוקנת מאהבה לעצמך. אינך מכורה לאהוב נעלם, את מכורה לכאב הדחייה, לתקווה עתידית ולגעגוע. אהבה מושגת ממומשת מפחידה אותך יותר. האפשרות לאהוב אדם שאוהב אותך, מבקש אותך וחי איתך מזעזעת את עצמותייך. למדת שאהבה לא מושגת היא אהבה גדולה. את רואה איך האהבה הממשית נשחקת תחת גלגלי השגרה, הזוהר שלה מתעמעם מול הצורך היום יומי לנהל חיי משפחה ופרנסה. את רואה בדמיונך איך המשפחה שלך והחברים פורטים את האהבה לפרוטות של מאבקי כוח, בגידות ותלונות אינסופיות. א

אהובה, חילצת את עצמך ממערכת יחסים מהגיהינום. יצאת לחופשי אחרי שנים שספגת התעללות נפשית שהופיעה בצורה של דיכוי פסיבי של הרצונות שלך, ביטול מתמיד של הדעות שלך, התעלמות מהנוכחות שלך, הרגשת אאוטסיידריט בתוך הגרעין המשפחתי, הלכת למטפלים שאמרו לך שאת מושכת או מזמנת לחייך אנשים פסיביים-אגרסיביים ומה שאת רואה וחווה קיים בך, הם השיקוף שלך, ״חוק המראות״ קראו לזה. במקום שהתובנות הללו יעזרו לך הם ביססו את האשמה, יצאת עוד יותר מבולבלת וכואבת. ״אולי זה בראש שלי״ את חושבת, ״הוא מקסים, חכם

לפעמים את מרגישה שהאור מסנוור, מעט האור שסבב אותך בעבר היה מספיק לקיים בך נשימה. זה הרגע לפתוח לאט את כל מה שמכווץ מול האור: את הלב והעיניים. האור לא יכבה, הוא מי שאת ומגיע ממך. את מבינה לפתע שהפחד משול לאדם העומד מול עצמו בעיניים עצומות. לפעמים את אומרת: אני לא יכולה להכיל את הטוב הזה, את האהבה. את מחפשת עוגן, הקרקע המוכרת שעליה גדלת. הכלא שהיה הכל, גם בית. הזמן מרפא הכל הם אומרים לך, אני אומרת: ההווה מרפא הכל. אינך רוצה לדחות את הכאב, אלא את האמת הנוכחת ברגע הזה, את החוויה

אמרי תודה לאנשים שלא האמינו בך, הם האירו לך את הדרך להאמין בעצמך. אמרי תודה לכל מי שידו לא הייתה מושטת לעזור לך, בזכותם גילית את החכמה והתושיה, את הכוחות והעוצמות שלך. אמרי תודה לאנשים שפחדו עבורך, הם גילו לך את האומץ שתמיד היה קיים בך, אמרי תודה לאלו שהטילו עלייך צל גדול, בזכותם גילית שאת מקור של אור. אמרי תודה לכל אלו שעזבו אותך ותשלחי להם ברכות לדרך שהם עושים בלעדייך, הם השאירו בתוכך מקום לגלות את עצמך עבורך, בזכותם הכרת אנשים שאוהבים אותך שמאמינים בך, מושיטים לך יד, אמיצ

אהובה, את מאמינה שהתנהגות רכה וקשובה היא זיוף. קשב נוכח מכסה על פחד לבטא רגשות אמיתיים. את מביאה אותו לקצה, הוא מתפרץ וצועק עלייך ״זה הפרצוף האמיתי שלו״ את חושבת. אהובה את לא רואה הפרצוף האמיתי שלו, אלא את האגו. הכעס שהוא מבטא כלפייך זר לו, הוא סובל וחסר אונים. את מרגישה שאין לך שליטה על הדחפים הללו. אינך מודעת שאת מונעת מדפוסים רגשיים לא מודעים של כאב רגשי עמוק, פצע רגשי שלא טופל. הכאב בוחר עבורך מערכות יחסים בהם את מוצאת את עצמך במאבק השרדותי ובדרמה מתמדת. את מבלבלת בין אי

אהובה, המחשבה שאף פעם לא תהיי מוכנה ו״בשלה״ מספיק לזוגיות, אולי מעכבת אותך בצורה לא מודעת. אף אדם לא נכנס לֹזוגיות וקשר של אהבה כשהוא בשל תודעתית ורוחנית. את תכנסי לזוגיות כדי להמשיך את הצמיחה הרוחנית שלך בנוכחות אדם אחר, יהיו ימים של אור גדול יהיו ימים רגועים ויהיו גם ימים מאוד מאתגרים כשאת נכנסת לקשר עם בן זוג את מקבלת את האור שלו ואת גוף הכאב שלו. ולאף אחד בתוך הזוגיות אין שום תפקיד לא מטפל, לא הורה, לא גורו, מנהיג, רופא, חובש, לא המציל והמושיע בן הזוג הוא האדם שבחרת לחיות

תפרשי כנפיים ותעופי, אל תפרסי את נפשך לחתיכות דקות בשביל מה שנדמה לך שזו אהבה. תשאירי אבק מאחורייך, אל תהפכי להיות אבק דק עבור מילה טובה אחת שלא תגיע. השמיעי את קולך בחופשיות, אל תכבי את להבת החיים שלך בעבור חופן של אדישות. נפשך לא עורגת לקבל אהבה היא הורגת את שמחת החיים שלך בגלל אמונת יסוד שדברים הבאים בקושי רב ובמאמץ גמור הם שווים יותר, ראויים יותר, טובים ומרגשים יותר משפע אור שמגיע בקלות. אהבה שקשה להשיגה היא לא אהבה, היא סיפור חיים של ילדה שהאמינה שהיא לא מספיק טובה וראוי

אל תצטערי שאהבת. אדם שדחה את אהבתך היה מורה דרך, שליח של היקום שבא להעיר אותך לראות ולאהוב ולסלוח לעצמך על אותם רגעים שבהם לא יכולת להבין שאי אפשר לבקש אהבה מאנשים ישנים. נאחזת בתקווה ובמחשבה שאולי בעתיד הוא יתעורר. ובאמת הוא התעורר לאהוב מישהי אחרת. גילית שאין בך קנאה או עצב, את מאושרת עבורו, שמחה בשבילו שהוא השתנה, שמחה שהיום אינך מוכרת את אהבתך בעבור ״נזיד אדישים״. זיהית בתוכך שהנתינה שלך, האהבה שלך הייתה עם מניע לשנות אמונה עמוקה שהשתרשה בך, יש בך דופי ופגם כשאת לא מצליח

אל תנסי לרפא את הפצע הרגשי שלך דרך ריפוי הפצע הרגשי שלו

כשאת פוגשת את הכאב הרגשי שלך, את לא רק משחררת אנרגייה זרה, את עוברת שינוי תודעתי. המפגש עם הכאב הוא מפגש טרנספורמטיבי, את נולדת מחדש, נבראת מחדש. בתהליך הבריאה וההבראה לא חזרת לקדמותך, אלא עברת לשלב חדש במציאות החיים שלך. יכול להיות שעל פני השטח את חווה אתגרים חיצוניים, אבל ההתמודדות שלך היום שונה. הכלים התודעתים שלך באים מתוך עומק ההוויה שלך ולא מתוך הכאב הרגשי והפחד. הרגישי את האנרגיות החדשות שלך, כיצד הן מניעות אותך באיזון מופלא מול מצבי חיים טובים ומאתגרים כאחד. את מגלה