מבלי דעת אהובה פיתחת תסמונת סינדרלה, ילדה שלא ראו והעריכו אותה. הרגשת כמו צל חיוור. הכאב הפך לכעס וחלום שיום יבוא והיקום ינקום על העוול שעשו לך, את מפנטזת על הצלחה שתהיה הנקמה המתוקה בכל מי שלא האמין בך. יש פער בין החלום למציאות. עד עצם היום הזה את מרגישה כמו ילדה קטנה במגרש של גדולים. את לא מאמינה להצלחות שלך, את מתחילה פרוייקטים ונוטשת אותם. זה כואב כל כך, את לא מצליחה לנער ממך את הלכלוכית, הילדה המסכנה שמרגישה שכולם הרבה יותר טובים ממנה. את מזמנת בצורה לא מודעת מצבים המ

את קופצת ממערכת יחסים אחת לשנייה, מחפשת את הבית שמעולם לא היה לך. חולמת על אהבה, יציבות, שמישהו ירפא את הכאב. כשמצאת את האיש שלך, הפלת עליו את התפקיד של המציל, המטפל והמושיע. הם נמשכים אלייך, המטפלים, המרפאים, המורים. את מזהה את הצורך שלהם להשאיר אותך בתפקיד המטופלת ונשארת בתפקיד עד לרגע שבו את מרגישה מחנק. המחנק הזה הוא טוב, הוא מאותת לך שהריפוי מחייב אותך להתקלף מכל המסכות והתפקידים ולעמוד חשופה מול עצמך. יש אדם שרוצה אותך כמו שאת, עם השבר והכאב. האיש שלך לא רוצה לטפל בך א

למדת להיות זיקית מתוך זיקה והזדקקות לאהבה. למדת להיות מראה משקפת את מה שאת מאמינה שהאדם ממולך מצפה, רוצה ואוהב. זה כישרון מופלא לדעת ולהרגיש את האדם ממולך, אבל הפכת את האמפתיה לכלי המשרת את הפחד ומעמיק את חוסר האמון וחוסר האהבה העצמית. שמת על פנייך מראה, הפכת להיות האדם שממולך כדי לקבל אהבה ולמנוע כאב של דחייה בעתיד. אף אחד לא מכיר אותך באמת דמותך משתנה ומתחלפת מול כל אדם שאת פוגשת. את המתנה הפכת לחומה בצורה. את משקרת להם ולעצמך כדי ליישר קו עם דעותיהם ומחשבותיהם. עם כל שקר

כשאת בוחרת לחמול ולא לתקוף את בן הזוג בזמן שהוא כועס עלייך, כשאת בוחרת לא להיפגע ולהרגיש קורבן, את לא מדחיקה את הכעס, את אמיצה. כשאת בוחרת לא להיכנס לכעס שלו ולהישאר בשלווה הנוכחת שלך, את לא מתנשאת מעליו, את חכמה. כשאת בוחרת לראות את הכעס שלו כמצוקה רגעית ומבינה מה עובר עליו, את זוכרת מצבים דומים שעברת, את לא מנותקת וקרה, אלא נוכחת באהבה. כשאת בוחרת להגיב באהבה ולא להיות תגובתית, ההשפעה של האהבה שלך חזקה יותר ומועילה לתקשורת וליחסים שלכם לטווח הקצר ולטווח הארוך. כשאת מיישמת א

המרוץ אחרי האהבה השאיר אותך בלי נשימה ומרוקנת מאהבה לעצמך. אינך מכורה לאהוב נעלם, את מכורה לכאב הדחייה, לתקווה עתידית ולגעגוע. אהבה מושגת ממומשת מפחידה אותך יותר. האפשרות לאהוב אדם שאוהב אותך, מבקש אותך וחי איתך מזעזעת את עצמותייך. למדת שאהבה לא מושגת היא אהבה גדולה. את רואה איך האהבה הממשית נשחקת תחת גלגלי השגרה, הזוהר שלה מתעמעם מול הצורך היום יומי לנהל חיי משפחה ופרנסה. את רואה בדמיונך איך המשפחה שלך והחברים פורטים את האהבה לפרוטות של מאבקי כוח, בגידות ותלונות אינסופיות. א

אהובה, חילצת את עצמך ממערכת יחסים מהגיהינום. יצאת לחופשי אחרי שנים שספגת התעללות נפשית שהופיעה בצורה של דיכוי פסיבי של הרצונות שלך, ביטול מתמיד של הדעות שלך, התעלמות מהנוכחות שלך, הרגשת אאוטסיידריט בתוך הגרעין המשפחתי, הלכת למטפלים שאמרו לך שאת מושכת או מזמנת לחייך אנשים פסיביים-אגרסיביים ומה שאת רואה וחווה קיים בך, הם השיקוף שלך, ״חוק המראות״ קראו לזה. במקום שהתובנות הללו יעזרו לך הם ביססו את האשמה, יצאת עוד יותר מבולבלת וכואבת. ״אולי זה בראש שלי״ את חושבת, ״הוא מקסים, חכם

לפעמים את מרגישה שהאור מסנוור, מעט האור שסבב אותך בעבר היה מספיק לקיים בך נשימה. זה הרגע לפתוח לאט את כל מה שמכווץ מול האור: את הלב והעיניים. האור לא יכבה, הוא מי שאת ומגיע ממך. את מבינה לפתע שהפחד משול לאדם העומד מול עצמו בעיניים עצומות. לפעמים את אומרת: אני לא יכולה להכיל את הטוב הזה, את האהבה. את מחפשת עוגן, הקרקע המוכרת שעליה גדלת. הכלא שהיה הכל, גם בית. הזמן מרפא הכל הם אומרים לך, אני אומרת: ההווה מרפא הכל. אינך רוצה לדחות את הכאב, אלא את האמת הנוכחת ברגע הזה, את החוויה

הזיוף הוא בעיני המתבונן. אם את בוחרת לראות את העולם כמקום צר, אומלל ותחרותי המתנהל על ידי האינטרסים ולא האהבה זו המציאות שתראי ותחיי. איך תשני את עולמך אם תמשיכי להאמין שאת מנוהלת על ידי העולם מבחוץ, כוחות שאינם בשליטתך, המטריקס. האם את מזהה שזו אמונה? המטריקס לא נמצא בחוץ אלא בפנים, בחוסר המודעות לעובדה שאת מגיבה למחשבות שלך על המציאות ולא למציאות. את לא ערה שהמצבים הרגשיים, כאבי הנפש והגוף הם הקריאה של הנשמה להתייחס לאמת האוהבת והנדיבה. להתעורר משליטת המחשבות, לראות את הק

אמרי תודה לאנשים שלא האמינו בך, הם האירו לך את הדרך להאמין בעצמך. אמרי תודה לכל מי שידו לא הייתה מושטת לעזור לך, בזכותם גילית את החכמה והתושיה, את הכוחות והעוצמות שלך. אמרי תודה לאנשים שפחדו עבורך, הם גילו לך את האומץ שתמיד היה קיים בך, אמרי תודה לאלו שהטילו עלייך צל גדול, בזכותם גילית שאת מקור של אור. אמרי תודה לכל אלו שעזבו אותך ותשלחי להם ברכות לדרך שהם עושים בלעדייך, הם השאירו בתוכך מקום לגלות את עצמך עבורך, בזכותם הכרת אנשים שאוהבים אותך שמאמינים בך, מושיטים לך יד, אמיצ

אהובה, את מאמינה שהתנהגות רכה וקשובה היא זיוף. קשב נוכח מכסה על פחד לבטא רגשות אמיתיים. את מביאה אותו לקצה, הוא מתפרץ וצועק עלייך ״זה הפרצוף האמיתי שלו״ את חושבת. אהובה את לא רואה הפרצוף האמיתי שלו, אלא את האגו. הכעס שהוא מבטא כלפייך זר לו, הוא סובל וחסר אונים. את מרגישה שאין לך שליטה על הדחפים הללו. אינך מודעת שאת מונעת מדפוסים רגשיים לא מודעים של כאב רגשי עמוק, פצע רגשי שלא טופל. הכאב בוחר עבורך מערכות יחסים בהם את מוצאת את עצמך במאבק השרדותי ובדרמה מתמדת. את מבלבלת בין אי

התמודדות עם דחייה היא אחד האתגרים הקשים כי הגוף הוא זה שמגיב בכאב כיצד להתמיר את כאב הדחייה מבלי להדחיק את הרגשות שלנו

אהובה, המחשבה שאף פעם לא תהיי מוכנה ו״בשלה״ מספיק לזוגיות, אולי מעכבת אותך בצורה לא מודעת. אף אדם לא נכנס לֹזוגיות וקשר של אהבה כשהוא בשל תודעתית ורוחנית. את תכנסי לזוגיות כדי להמשיך את הצמיחה הרוחנית שלך בנוכחות אדם אחר, יהיו ימים של אור גדול יהיו ימים רגועים ויהיו גם ימים מאוד מאתגרים כשאת נכנסת לקשר עם בן זוג את מקבלת את האור שלו ואת גוף הכאב שלו. ולאף אחד בתוך הזוגיות אין שום תפקיד לא מטפל, לא הורה, לא גורו, מנהיג, רופא, חובש, לא המציל והמושיע בן הזוג הוא האדם שבחרת לחיות

תפרשי כנפיים ותעופי, אל תפרסי את נפשך לחתיכות דקות בשביל מה שנדמה לך שזו אהבה. תשאירי אבק מאחורייך, אל תהפכי להיות אבק דק עבור מילה טובה אחת שלא תגיע. השמיעי את קולך בחופשיות, אל תכבי את להבת החיים שלך בעבור חופן של אדישות. נפשך לא עורגת לקבל אהבה היא הורגת את שמחת החיים שלך בגלל אמונת יסוד שדברים הבאים בקושי רב ובמאמץ גמור הם שווים יותר, ראויים יותר, טובים ומרגשים יותר משפע אור שמגיע בקלות. אהבה שקשה להשיגה היא לא אהבה, היא סיפור חיים של ילדה שהאמינה שהיא לא מספיק טובה וראוי

בדידות היא מצב תודעתי, את חווה בדידות גדולה, כמעט בכל רגע, למרות שאת מוקפת במשפחה אוהבת וחברים. כלפי חוץ הכל מושלם, את מתביישת מרגישה שעלייך להיות אסירת תודה. הבושה מגבירה את האשמה, הפער והבדידות, עם כל הרצון הטוב את לא מבינה מה מקור הנתק בינך לבין הקרובים אלייך. ככל שאת חווה בדידות כך את רוצה להיות לבד אינך יכולה לסבול את הפיצול או להבין אותו. את מרגישה שבכל רגע, תהום נפערת מתחתייך. את משקיעה מאמצים רבים להסתיר את העצב וחוסר השייכות, זה מעמיק את חווית הבדידות, דוקא כשהישגת ה

אל תנסי לרפא את הפצע הרגשי שלך דרך ריפוי הפצע הרגשי שלו

כשאת פוגשת את הכאב הרגשי שלך, את לא רק משחררת אנרגייה זרה, את עוברת שינוי תודעתי. המפגש עם הכאב הוא מפגש טרנספורמטיבי, את נולדת מחדש, נבראת מחדש. בתהליך הבריאה וההבראה לא חזרת לקדמותך, אלא עברת לשלב חדש במציאות החיים שלך. יכול להיות שעל פני השטח את חווה אתגרים חיצוניים, אבל ההתמודדות שלך היום שונה. הכלים התודעתים שלך באים מתוך עומק ההוויה שלך ולא מתוך הכאב הרגשי והפחד. הרגישי את האנרגיות החדשות שלך, כיצד הן מניעות אותך באיזון מופלא מול מצבי חיים טובים ומאתגרים כאחד. את מגלה

הלסתות שלך תפוסות וכבדות הגרון שלך כואב לעיתים קרובות אהובה, את פוחדת להתבטא חוששת מהצלחה, מכיוון שעמוק בליבך נטועה בך האמונה שאת לא חכמה, ולכן זה לא טבעי, אישה טפשה לא יכולה להצליח, הצלחה שנוגדת את סדרי הטבע, היא מניפולציה או כישוף, האמונה היסודית והשורשית שלך תערער את זהותך, תרגישי שכל הצלחה שלך בשקר יסודה, שאסור לך להסתכן, כאישה את אמורה לשבת בצד ולהסתיר את אורך תחת עורך. אלו האמונות שתופסות את הלסתות שלך וגורמות לך לכאב גרון, למתח ומועקה. האמונות הללו הן לא שלך אלא של התו

הייתכן שהחשיבה הקולקטיבית היא הבועה? אם את מרגישה זרה בעולם, לא שייכת ולא הולכת עם הזרם, זה סימן טוב. את מתעוררת מהבועה של הפחד שנלווה לחשיבה המותנית. את מתעוררת לזהות שהחשיבה היא מקור והסיבה לסבל. את מתעוררת מכאבי האשליה שההתקשרות לחשיבה המותנית יוצרת. את יוצאת מגבולות המחשבה היוצרת אשליה של עבר ועתיד וחיה בשלווה ערה, חווה את עוצמת האהבה ללא תנאי ויוצאת מתודעת הפחד לתודעת האהבה. העובדה שאת במיעוט ברגע זה לא מעידה על כך שאת בבועה. האור שלך אינו בועה, הטירוף מסביב הוא בועה. הש

את מאמינה שיש לך פצע רגשי עמוק שעלייך לתקן, כמו עונש קדמון שאת גוררת וסוחבת בכל גלגול, שאת כאן כדי לעשות תיקון, את מאמינה שכול עוד לא ״תגלי״ את המקור לאותו עיוות וטראומה, לא תשתחררי מאותו עונש אישי וקולקטיבי שניתן לאנושות. שנים שאת נוגעת באותו פצע רגשי ושום דבר לא משתנה, את רודפת אחרי דבר שלא קיים, רעיון ״תת מודע״ ״פצע רגשי״ הוא המצאה של המוח. את יוצרת ומקיימת מציאות של ״פצע הרגשי״ כל עוד את מאמינה לסיפור הזה. האם אי-פעם נתת לעצמך הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסה הנעולה של המוח? האם

את נמצאת בתהליך של התעוררות תודעתית, יש לך מידע רב כלים מגוונים, פיתחת יכולות של תקשורת וקשב לפעמים את חווה שחיקה ומתח בגלל מאבק סמוי שמתחולל בתוכך. אהובה, שימי לב האם את אוסרת על עצמך לחשוב מחשבות שליליות ושיפוטיות? האם כשעולה לך מחשבה שיפוטית את חונקת אותה? מדחיקה או בולעת אותה בתוך ענן ורדרד של מנטרות ״חיוביות״? האם יש לך פחד ממחשבות שיפוטיות על עצמך? את חוששת לחזור להרגלים ישנים, לסגת חזרה לחוסר מודעות? שימי לב לכללים ואיסורים שאת שמה על מחשבותייך לצנזור פנימי שחי בתוכך,