המלכודת השקטה של האחריות האישית

התודעה האנושית מתעוררת רוחנית והכרתית. ההתעוררות היא המניע מאחורי ההאצה שמתחזקת והדרישה ההולכת וגוברת ללימוד רוחני, הכרתי ותודעתי. זוהי גם התפתחות וגם כמיהה וגעגוע לחזור לממד שאין בו כאב וסבל, להבין יותר טוב את הגורמים לתקיעות בחיים, להימנעות, פחדים וחרדות. בעיקר למנוע מצבים קשים ואתגרים שקורים בחיים, לשפר את איכות החיים שלנו, להגשים חלומות, לחיות עם מיינד רגוע.

יותר ויותר אנשים מחפשים את הדרך להשתחרר מדפוסים ישנים ולחיות מתוך חופש פנימי גדול יותר. בתוך המרחב הזה צמחו שיטות רבות המבוססות על אחריות אישית, והן העניקו למיליוני אנשים כלים משמעותיים לצמיחה, לריפוי ולהתפתחות. בעיקר עזרו להרבה אנשים לשנות דרכי חשיבה, להפסיק להיות קורבניים לקחת את הכוח והשליטה חזרה לחיים שלהם. אין ספק שיש להן מקום חשוב.

גישות כמו תקשורת מקרבת, עבודתה של ביירון קייטי, חלק מגישות ה־NLP, הו'אופונופונו, שיטת ריפוי עתיקה מהוואי, הפילוסופיה הסטואית, חשיבה חיובית, זימון ומיגנוט מציאות, אברהם היקס, ועוד זרמים נוספים בפסיכולוגיה וברוחניות עזרו לאנשים רבים להפסיק לראות את עצמם כחסרי ישע, נשלטים על ידי כוחות מיסטיים, על ידי ה״קרמה״ או ה״גורל״ להתחיל לקחת אחריות על הבחירות שלהם וליצור שינוי ממשי בחייהם. עבור אנשים רבים זו הייתה נקודת מפנה אמיתית.

אלא שבמהלך השנים, מתוך הרבה מאוד שעות של לימוד וליווי ועבודה עם אנשים ומתוך התבוננות עמוקה בתהליכי שינוי, ראיתי שלא כל שיטה מתאימה לכל אחד, ולא כל דרך מייצרת את אותה השפעה אצל כל מי שפוגש אותו. יש אנשים שלימוד המבוסס על אחריות אישית הוא בדיוק מה שהם צריכים כדי להתעורר מתוך תודעת קורבן ולהתחיל לפעול בעולם. אך יש גם אנשים שנולדו עם הנטייה לקחת מראש את האחריות על כל מה שקורה בחיים שלהם. לעיתים באופן שקט ומתמשך, עד כדי כך שזה הפך לזהות פנימית עמוקה.

כשהאחריות הופכת לאשמה

אלו בדרך כלל אנשים רגישים מאוד, פרפקציוניסטים, מרצים, אנשים שמתקשים להתעמת או לאכזב אחרים.

הם פוחדים לפגוע, ויש להם מבקר ושופט פנימי מאוד פעיל. קול שיפוטי ונוקשה בתוכם. הם נוטים באופן אוטומטי להפנות את המבט פנימה בכל סיטואציה לפני שהם בודקים מה באמת התרחש במציאות. הם רגילים לשאת אחריות רגשית על הסביבה שלהם, להרגיע, לתקן, להבין, להסביר, לרצות, להצדיק, לנרמל ולהחזיק עבור אחרים מצבים רגשיים מורכבים. עבורם, האחריות נתפסת אחרת, לא כדרך להעצמה אלא דרך להאשמה.

הם מרגישים אחראים לסבלם של אחרים ומרגישים שהם הגורם לכך שאנשים בחיים שלהם נפגעים. הם לא דאגו להם מספיק, לא הגנו או שמרו עליהם. הם לא יודעים להבדיל בין אחריות לאשמה. זה קורה בשלבים מאוד מוקדמים בחיים שלהם. זה קורה כשהילד או הילדה שמעו הטחות כגון: ״בגללך אמא כועסת״ ״תראי מה עשית ילדה רעה, אמא עצובה בגללך״ ״את מפריעה לאבא, למה הערת אותו?״ הילד לומד שהוא אחראי על המצב הנפשי והאושר של ההורים שלו. לעיתים הילד יעבוד קשה כדי לשמח את ההורים שלו. הוא ירצה אותם וישתדל לא להסתכן בדחייה, ניכור והרחקה. הוא יאמץ את הביקורת והדיבור של הוריו שיהפוך לדיבור פנימי שלו. הוא לא יסתכן לבקש כסף או לבטא את הרצון שלו. עם השנים התסמונת הזו תתפתח לנטיה חריפה לקחת את האשמה והאחריות עליו.

אדם שכבר נוטה לקחת אחריות עודפת, יחפש וימשך לשיטות הממוקדות לאחריות אישית והם יפלו לידיו כפרי בשל. לכאורה זה נראה פתרון קסם. ״אני אטפל בעצמי, אפתח ערנות ומודעות, אזהה את הדפוסים הלא מודעים, את הסיבות לכישלונות, ברגע שאפתור את הבעיות בתוכי הבעיות החיצוניות יפתרו וחיי ישתפרו״.

כאשר אדם כזה פוגש גישות תודעתיות שמדגישות שכל קושי הוא השתקפות פנימית, שכל אירוע חיצוני הוא סימן בעל משמעות וקשור לאירוע שקרה בחייו, שכל חוויה מבקשת ללמד משהו על העולם הפנימי, או אפילו גישות קיצוניות יותר הטוענות שאין באמת הפרדה בין פנימי לחיצוני וכל המציאות מתקיימת רק בתודעה או בראש שלו.

במקום להקל עליו, הם עלולים להעמיק את העומס הפנימי שהוא ממילא נושא. את הבושה והאשמה. במקום להשתחרר, הוא מתחיל לשאת עוד רבדים ושכבות של אחריות. במקום לפגוש את המציאות כפי שהיא, הוא עסוק יותר ויותר בניסיון להבין מה בתוכו יצר אותה. כל סיטואציה הופכת לשאלה פנימית אינסופית. איזו אמונה עדיין לא נפתרה. איזה פצע עוד לא נרפא. מה הוא עדיין לא הבין. מה עליו לתקן בעצמו כדי שהמציאות תשתנה.

מלכודת הפרשנות וחשיבת היתר

בשלב הזה, האחריות האישית מתחילה לאבד את אופייה המשחרר והופכת בהדרגה למערכת סגורה של פרשנות מתמדת.

האדם כבר אינו חי את חייו באופן ישיר, אלא מפרש אותם ללא הרף. כל רגש הופך לסימן, כל קושי הופך לחידה, וכל קשר אנושי הופך למרחב של ניתוח פנימי. במקום לפגוש את החיים, הוא פוגש את הפרשנות של המחשבות שלו על החיים. אם משהו רע קורה האחריות נופלת עליו. זה בגלל שהוא טעה, נכשל בהבנה, לא העמיק או לא עשה את התרגול נכון. 

כאן נכנסת לתמונה אחת המלכודות השקטות ביותר של עולם ההתפתחות האישית. המיינד האנושי, מטבעו, מחפש הסברים. כאשר הוא פוגש כאב או אי נוחות, הוא מנסה מיד להפוך אותם למשהו שניתן להבין.

הוא שואל מה זה אומר עליי, למה זה קורה לי, איזה שיעור זה בא ללמד אותי, איזו משמעות נסתרת מסתתרת מאחורי הסיטואציה. השאלות הללו יכולות להיות פותחות ומעמיקות כאשר הן מופיעות במינון נכון, אך כאשר הן הופכות להרגל קבוע הן יוצרות תנועה של חשיבת יתר מתמשכת.

בהדרגה, החשיבה מחליפה את החוויה הישירה. הגוף נדחק הצידה, הרגש מאבד מקום, והאדם נעשה עסוק יותר ויותר בניסיון להבין את עצמו במקום פשוט להיות עם עצמו. במקום נוכחות נוצרת פרשנות. במקום הקשבה נוצרת ניתוחיות. במקום חוויה חיה נוצרת מערכת רעיונית שמנסה להסביר את הכול.

טשטוש גבולות והלקאה עצמית

אצל אנשים מסוימים התהליך הזה מקבל תפנית נוספת. האחריות האישית מתחילה להפוך להלקאה עצמית.

אם אני עדיין סובל, כנראה שלא הבנתי מספיק. אם שוב נפגעתי, כנראה שיש בי משהו שמושך את זה. אני ממגנט מצבים קשים סימן שלא התגברתי על דפוס של הרס עצמי. אם מישהו חצה את הגבול שלי, כנראה שלא הייתי מספיק מודע. במקום לראות שגם לצד השני יש אחריות מלאה למעשיו, האדם חוזר שוב ושוב פנימה ומחפש את מקור הבעיה בתוכו בלבד.

כך הולכת ומיטשטשת היכולת להבחין בין מה ששייך לו לבין מה שאינו שלו. במקביל, אם בעבר לא היתה לו יכולת להציב גבולות, נושא הצבת הגבולות הופך לאובססיה המתפתחת לחרדה מעימותים. במקום ללמוד להתחבר לסמכות הפנימית הוא מתרחק ממנה. במקום לשים גבול לאדם אחר כנדרש, הוא שם יותר ויותר את הגבול לעצמו. במקום לומר "זה לא מתאים לי", האדם שואל מה בתוכו יצר את הסיטואציה. במקום להכיר בכך שנעשה לו עוול, הוא מחפש את החלק הפנימי שגרם לכך לקרות. במקום לראות מערכת יחסים שאינה מיטיבה, הוא נשאר בתוך תהליך אינסופי של תיקון עצמי.

אבל דווקא כאן חשוב לעצור ולהבחין. יש הבדל מהותי בין התבוננות פנימית לבין לקיחת אחריות טוטאלית על כל מה שמתרחש במציאות. יש הבדל בין למידה לבין האשמה עצמית. ויש הבדל בין התפתחות לבין עומס רגשי מתמשך. מתוך ההבחנה הזו נולדה גם הדרך שאני מלמדת.

ביסוס הריבונות הפנימית

קיים בלבול בין אחריות אישית לסמכות וריבונות פנימית. בדרך כלל נוטים לקשור בין השניים. אחריות אישית יכולה להפוך לביקורת עצמית קשה ונוקבת. סמכות פנימית צומחת באופן טבעי כשהנוכחות עולה. היא אינה מבוססת על עוד טכניקה של ניהול מחשבות סיבות וגורמים הקשורים לאחריות אישית ואינה מבקשת להסביר כל תופעה באמצעות שיקופים או סימנים. היא תהליך שצומח ומתחיל מקשב לאינטואיציה דרך הקשבה למערכת הרגשית והנפשית המתפתחת לחיזוק הריבונות הפנימית של האדם. לימוד המבוסס על המיינד המותנה מחפש סיבות, הסברים מנטליים וחוקיות נוקשה. הוא מבקש להבין את החיים דרך פרשנות מתמדת ודרך יצירת סדר בתוך אי הוודאות. התפיסה אומרת: חפש את ההסבר מאחורי מה שלא בסדר. מה שתקוע, מה שלא עובד. 

לעומת זאת, בלווים אישים, בשיעורים החיים שאני מלמדת במרחב בימי ג׳ וד׳ ובקורס חדש שאני פותחת בראשון לאוגוסט "הקורס להארה אנושית" הלימוד מתחיל תמיד מההווה, מהשקט, מחיבור לגוף והעלאת תדר הנוכחות, הלימוד לא מבוסס על חיפוש אלא על גילוי, על גמישות ועל קשב פנימי חי. במקום להעמיק עוד ועוד בתוך ניתוח מחשבתי, אנחנו לומדים להשקיט את המערכת המנטלית ולחזור אל ההווה כפי שהוא מתגלה בגוף ובחוויה הישירה. מתוך השקט הזה מתפתחת יכולת חדשה של הקשבה. זו לא הקשבה של סיבות והסברים, אלא להפך, זו הקשבה שמסוגלת להישאר עם מה נוכח וקורה עם כל רגש שעולה, מבלי למהר להסביר אותו. הקשבה לתגובות של הגוף, לתנועה של הרגש. מתוך הקשבה זו מתפתחת בהירות עמוקה יותר, כזו שאינה מבוססת על ניחושים ונסיון להתאים כללים ורעיונות אלא על מפגש ישיר עם החיים עצמם.

ההתפתחות התודעתית האמיתית אינה דורשת ממכם להפוך ליודעי כל כדי להיות מאושרים, למושלמים או למפענחי סימנים או לאנשים שמבינים כל דבר שמתרחש בהם או סביבם. היא מזמינה אתכם לפתח קשר חי עם עצמכם, עם הגוף, עם הרגש ועם המציאות כפי שהיא. בתוך הקשר הזה מתפתחת בהדרגה סמכות פנימית עדינה, אורגנית, טבעית, זו סמכות לא כוחנית אלא עדינה היא יציבה יותר, מכיוון שהיא קשורה לגוף ומקבלת את הרגשות כפי שהם. היא מחזקת את החמלה ואת מערכת היחסים שלכם עם עצמכם. מתוך הסמכות הזו תלמדו להבחין מתי נכון להתבונן פנימה ומתי נכון להביט גם החוצה. מתי יש מקום לאחריות אישית ומתי יש צורך בהכרה בכך שגם לצד השני יש חלק ברור במציאות. מתי נדרש שינוי פנימי ומתי נדרש גבול ברור, אמירה פשוטה או עמידה יציבה מול מה שאינו נכון עבורו. הידע מגיע מהנוכחות, מהשקט החי. ממה שמתפתח ונדרש בזמן הווה. ברגע האמת.

בעיניי, זו המשמעות העמוקה של ריבונות פנימית. לא לקחת אחריות על הכול, אלא לפתח את היכולת להבחין בבהירות בין מה ששייך לי לבין מה שאינו שלי. לא לחיות מתוך צורך להסביר כל דבר, אלא מתוך יכולת לפגוש את החיים כפי שהם. לא להעמיס על עצמנו עוד פרשנות, אלא להעמיק את הקשר עם הנוכחות. ריבונות פנימית אינה מבטלת את האחריות האישית, אלא משחררת אותה מהפיכה לאשמה. היא אינה מחליפה חשיבה, אלא מאזנת אותה עם חוויה ישירה. והיא מאפשרת לאדם סוף סוף לנוע בין פנימה והחוצה מתוך חופש, בהירות וביטחון שאינו תלוי בשליטה במציאות אלא בקשר חי עם עצמו.

אם אתם מעוניינים ללמוד אצלי יש לכם כמה אפשרויות

1. שיחה וליווי אישי בזום

2. חברות חודשית ב"מרחב" שיעורים חיים בימי ג׳ וד׳

3. הצטרפות לקורס החדש ״הקורס להארה אנושית״

4. מדיטציות אודיו לתרגול ״קורס גרם המדרגה״

5. קורס מוקלט שלם לצפייה ״זימון מודע״

 אם יש לכם שאלות, או אם אתם מעוניינים באחד ממסלולי הלימוד, כתבו לי כאן בתגובות או שלחו לי אימייל: shimontammar@gmail.com