האם אנחנו באמת יכולים להיות עצמאים מבחינה רוחנית ונפשית? אם אפשר לפתח את היכולת לזהות בזמן אמת שאנחנו תחת השפעה היפנוטית? עצמאות רוחנית ונפשית היא אפשרית, והיא נבנית דרך היכולת שלך להפריד בין "השדה" החיצוני לבין המרכז הפנימי שלך. במאמר אני נותנת את הדרכים לזהות ולחזק את עצמך בזמן אמת. זהו מאמר נוקב. הוא כנראה ירגיז לא מעט אנשים, אבל הוא קריטי כי הוא חושף כיצד נלקחת מאיתנו, בצורה לא מודעת, היכולת הכי חשובה שלנו: החיבור לסמכות הפנימית. מדוע המאמר נוקב? כי התופעה הזו מסוכנת ל

איך יתכן שנשמות רגישות שוחרות אהבה וחופש, שלוקחות אחריות על ההתפתחות התודעתית והרוחנית שלהן נמצאות במערכות יחסים נוקשות? מערכות דורשניות ששואבות מהם כוחות חיים ואנרגיה? המאמר מתמקד במסגרות רוחניות שאמורות להיות כביכול מתקדמות מבחינה תודעתית. הוא מקרין על מכלול של מצבים שאתם פגשתם במסגרות רבות בחיים שלכם, בהם נתקלתם במערכות יחסים קשובות ומערכות יחסים נוקשות. הרוחניות הנוקשה לא נראית כך ממבט ראשון. היא משתמשת בכל הכלים והמראות העומדים לרשותה כדי לפתות את הנפש של המחפשת משמעות

הרגישות הגבוהה של האמפת היא הכוח שלו. היכולת לשים את עצמו בנעליו של הזולת היא מתנה. אבל כשהאמפת נמצא בעימות, כשהוא זקוק לאוזן קשבת ומקבל ביקורת, כשהאמפת מבקש תמיכה ונתקל בהתנגדות, הוא מאבד פוקוס ולא מתמקד בקידום ובתמיכה ברצון שלו. האמפת יהיה עסוק במצבו הנפשי והרגשי של האדם שאיתו יש לו עימות. הוא יזדהה עם נקודת ההשקפה שלו, לעיתים גם יבין ויסכים איתה באותם רגעים. אם אמפת מבקש עזרה, לדוגמה חוות דעת על צעד שהוא רוצה לעשות בחייו או דעה על יצירה שיצר, כשאמפת נמצא בתהליך של אימון וי

לפני כמה שנים הייתה לי חוויה מטלטלת ומעוררת כאחד. מה שמופלא בחוויה הזו הוא שהיא לא הייתה דרמטית במיוחד, אבל היא עזרה לי לשחרר דפוס התקשרות קורבני שנשאתי שנים. זה היה מקרה שקרה לפני שמונה עשרה שנה. היינו במסיבה של חבר במנהטן. הגיעה בחורה מאוד נחמדה. התחלנו מיד לשוחח וגילינו שיש לנו מכרים משותפים. היא הייתה חכמה, יפה ואינטליגנטית. הרגשתי שיש בינינו חיבור מידי נדיר, כאילו אנחנו מכירות מאז ומתמיד. הרגשתי שאנחנו נהיה חברות. החלו להגיע אנשים והיא פנתה לדבר איתם. גם אני הסתובבתי בין

קיים בלבול רב בין רגשות אשמה לבין לקיחת אחריות. נדמה שיש קשר בין השניים למעשה ההבדל הוא כה גדול, אבל האגו שאוהב להציב את עצמו במרכז ולבסס את הקיום שלו דרך אירועים ומצבים הפך אחריות לאשמה. כשמקשרים מעשים לזהות ולדימוי העצמי, האחריות הופכת לרגשות אשמה. אם האגו הוא חלק גדול מהבלבול ומדובר בדפוס עמוק של שנים איך אפשר לשנות את התפיסה ולפרום את הקשר בין אחריות לאשמה ולהפריד ביניהם, כשהמערכת הרגשית לא יודעת לזהות את ההבדל? מהי אשמה? אשמה היא כעס עצמי, היא האחות הצמודה של הפחד והאכז

אהובה, ביקשת להשקיט את הקול המדבר בראשך, אז החלפת את קולך בקול של גורו מורה רוחני, או מאהב, בן זוג, רוב הזמן את מרגישה אבודה, ומתעוררת רק...

כשמציבים גבול כל תוצאה רצוייה. גם אם לא השגתם את מה שרציתם, נתקלתם בהתנגדות חזקה נזרע זרע השינוי והמסר עבר. אל תכעסו על עצמכם ותגידו...