התודעה האנושית מתעוררת רוחנית והכרתית. ההתעוררות היא המניע מאחורי ההאצה שמתחזקת והדרישה ההולכת וגוברת ללימוד רוחני, הכרתי ותודעתי. זוהי גם התפתחות וגם כמיהה וגעגוע לחזור לממד שאין בו כאב וסבל, להבין יותר טוב את הגורמים לתקיעות בחיים, להימנעות, פחדים וחרדות. בעיקר למנוע מצבים קשים ואתגרים שקורים בחיים, לשפר את איכות החיים שלנו, להגשים חלומות, לחיות עם מיינד רגוע. יותר ויותר אנשים מחפשים את הדרך להשתחרר מדפוסים ישנים ולחיות מתוך חופש פנימי גדול יותר. בתוך המרחב הזה צמחו שיטות ר

איך יתכן שנשמות רגישות שוחרות אהבה וחופש, שלוקחות אחריות על ההתפתחות התודעתית והרוחנית שלהן נמצאות במערכות יחסים נוקשות? מערכות דורשניות ששואבות מהם כוחות חיים ואנרגיה? המאמר מתמקד במסגרות רוחניות שאמורות להיות כביכול מתקדמות מבחינה תודעתית. הוא מקרין על מכלול של מצבים שאתם פגשתם במסגרות רבות בחיים שלכם, בהם נתקלתם במערכות יחסים קשובות ומערכות יחסים נוקשות. הרוחניות הנוקשה לא נראית כך ממבט ראשון. היא משתמשת בכל הכלים והמראות העומדים לרשותה כדי לפתות את הנפש של המחפשת משמעות

הרגישות הגבוהה של האמפת היא הכוח שלו. היכולת לשים את עצמו בנעליו של הזולת היא מתנה. אבל כשהאמפת נמצא בעימות, כשהוא זקוק לאוזן קשבת ומקבל ביקורת, כשהאמפת מבקש תמיכה ונתקל בהתנגדות, הוא מאבד פוקוס ולא מתמקד בקידום ובתמיכה ברצון שלו. האמפת יהיה עסוק במצבו הנפשי והרגשי של האדם שאיתו יש לו עימות. הוא יזדהה עם נקודת ההשקפה שלו, לעיתים גם יבין ויסכים איתה באותם רגעים. אם אמפת מבקש עזרה, לדוגמה חוות דעת על צעד שהוא רוצה לעשות בחייו או דעה על יצירה שיצר, כשאמפת נמצא בתהליך של אימון וי

קיים בלבול רב בין רגשות אשמה לבין לקיחת אחריות. נדמה שיש קשר בין השניים למעשה ההבדל הוא כה גדול, אבל האגו שאוהב להציב את עצמו במרכז ולבסס את הקיום שלו דרך אירועים ומצבים הפך אחריות לאשמה. כשמקשרים מעשים לזהות ולדימוי העצמי, האחריות הופכת לרגשות אשמה. אם האגו הוא חלק גדול מהבלבול ומדובר בדפוס עמוק של שנים איך אפשר לשנות את התפיסה ולפרום את הקשר בין אחריות לאשמה ולהפריד ביניהם, כשהמערכת הרגשית לא יודעת לזהות את ההבדל? מהי אשמה? אשמה היא כעס עצמי, היא האחות הצמודה של הפחד והאכז

אהובה, ביקשת להשקיט את הקול המדבר בראשך, אז החלפת את קולך בקול של גורו מורה רוחני, או מאהב, בן זוג, רוב הזמן את מרגישה אבודה, ומתעוררת רק בנוכחותו ההקשבה ללימוד מעייפת את נפשך כאילו מישהו הניח אצבע על העין השלישית שלך את מתרחקת מהתקשורת הנשמתית הנועם שהכרת וממלאת את החלל באמיתות שמעולם לא היו שלך שואפת את החכמה, ההדרכה, ונשארת ריקה. במקום להאיר אותך באנרגיה במקום להתאהב בך ובדממה שלך את מוצאת את עצמך רוב הזמן מחפשת לינוק מאנרגיה של אדם אחר. היקום לא מאפשר לך לברוח מהאמת העמוק

השגרה ממקמת אותנו באזור הנוחות שהוא למעשה אזור הבטחון שלנו. יש לכם העדפה לפעול בסביבה מוכרת, ובשגרה ממכרת וזה לא במקרה. למוח יש דרך לחסוך באנרגיה באמצעות הרדמת החושים. הוא יעשה הכל כדי לגונן ולהגן עלינו מפני עומסים שעלולים להיגרם מעודף גירויים. הרדמת החושים כאילו נוגדת את הנוכחות, אנחנו פועלים על ״טייס אוטומטי״ לעיתים זה גורם לכם להיות מתוסכלים שכוח ההרגל המותנה חזק יותר מכוח הנוכחות. אל תרגישו תסכול אין לנו שליטה על מנגנון הוויסות החושי. באופן טבעי המוח אחרי זמן מה מפסיק להת

1. את מודטת ומתרגלת עם מניע להרגיש יותר טוב ולשכך את הכאב. 2. כשמציף בך כאב, את נרתעת ופוחדת מפרשת את זה כסימן רע. 3. את נשענת על רעיונות רוחניים ומשתמשת בהם כדי לברוח מגוף הכאב. 4. את רואה בכאב הנפשי והפיזי דבר שלילי. אם את מזהה את הסימנים האלה את בורחת מגוף הכאב. כך לא תוכלי להתמיר את הכאב ולרפא את הפצע הרגשי. בריחה לכלים משככי כאב תגרום לך לדרוך במקום, להרגיש שאת מסתובבת סביב עצמך, לחוות תסכול והשיעור ילך ויתגבר. כי אי אפשר לרפא כאב רגשי כששוללים אותו ודוחים אותו. כשכאב מו

את מרגישה שעל כתפייך מונח עול הקשר ביניכם. בלעדייך הקשר ימות. את זו שיוזמת שיחות עמוקות, מביאה עולמות חדשים הביתה ודואגת שלא תשקעו לתרדמת בקשר. את כל כך כועסת שהוא לא יוזם דבר הקשור בטיפוח התקשורת. אתה מתוסכל וכואב מכך שהיא אף פעם לא מסופקת. לא משנה מה תעשה, היא לא תהיה מרוצה ותפתח עליך חזית של תלונות וטענות. אתה לא מרגיש שהיא באה לדבר איתך, אלא לתקוף אותך. את מרגישה שלא איכפת לו מהיחסים שלכם, מחכה ליוזמה ממנו ומתאכזבת כל פעם מחדש. את נשארת רעבה לחום ותשומת לב ממנו, כשאת רוצה

התאהבת בעיניים ובחיוך שלו, הרכות שלו כבשה אותך, זו הרגישות והקסם שעוררו בך תשוקה. אבל יחד עם האור שלו קיבלת גם את הפצע הרגשי שלו, את הכעסים המתפרצים, את הימים שהוא בכלל לא דומה לעצמו, את ההסתגרות, ההתעלמות, הבריחה שלו. זה לא האיש שהתאהבת בו, נבהלת, באותם רגעים את לא יודעת מה את עושה איתו, האיש שאת אוהבת עדיין נמצא שם, אך לא כרגע, האיש השפוי והאוהב, מושבת ואילם, לכוד בגוף כאב מתפרץ. אתה הסתחררת מהיופי מההומור מהחוכמה שלה, זה המבט או החיוך שגרם לך להתאהב בה, זו היצירתיות והמקו

אהובה, כשהכאב טורף את נשמתך, אין לך מנוחה מגעגועים. הבדידות כאפלה, אין לה גבולות, את מגששת אל לב שיפעם יחד איתך. הערוצים שלך בוערים לאהבה, קחי את הלב שלך מתוך הכאב הזה ומסרי אותו לאלוהים. עכשיו, הניחי לרעש, לרעל ולרעד, ושמעי את פעימות ליבך איך הן מתאימות את עצמן לדממה. תני לאור הדממה לדבר אליך, לפתות אותך להרפות ממלחמת העולם הפנימית. את יודעת מה נפלא ברגע הזה? ההווה מאפשר לך מציאות שלא הייתה בעבר, הזדמנויות שאפילו דעתך לא יכולה לדמיין. כן, זה הפרא המרפא, הכוח העצום של הלא נו

אהובה, אל תהיי נואשת לאהבה אהבה ונואשות לא דרים בכפיפה את אומרת אני אנושית ולכן נואשת ככל שתרדפי אחר האהבה היא תברח ממך ככל שתבחרי בעצמך האהבה תבחר בך. את אומרת לי שאינך יודעת אחרת למדת שאהבה גדולה ואמיתית היא אהבה שקשה להשיג, זו אהבה שצריך לעבוד קשה כדי לממש אותה. למדת אהובה לרדוף אחרי אהבה כדי לברוח מהאפשרות של נטישה כשאת רודפת את בשליטה כשאוהבים אותך את בפניקה. הנואשות היא סביבה מוכרת את מתמצאת במרדף ובתחושת המחסור כשאת מקבלת אהבה אינך מבינה מה הערך שלה מכיוון שאת לא מאמי

איך לזהות מראש אם הלימוד והמורה שלכם רעיל או מועיל? גם כשאתם חשים אינטואיטיבית שמשהו לא בסדר במסגרת שאתם נמצאים בה אינכם יכולים לשים את האצבע על הבעיה. אין לכם מספיק ידע לחזק את התחושה האינטואיטיבית שלכם. במאמר הזה אני מפרטת את הסימנים הראשונים לאיך לזהות אם סביבת הלימוד שלכם טובה או רעילה לפני שהשקעתם זמן וכסף וקשרתם את עצמכם למקום, לתלמידים ולמורה. אלו חלק מהנקודות הרבות שיכולות לחזק ולתת מענה לתחושות אינטואיטיביות. אין ספק שידע עוזר. אתם יכולים להשתמש במאמר הזה כמדריך שי

לא מרבה במילים הגבר שלך זה מציף בך פחדים, קשה לך להיות בחוסר וודאות את דורשת שיספר לך מה הוא מרגיש, כדי שתהיי רגועה ושלמה. הוא מחפש את המילים המדויקות ולא אומר דבר, השקט שלו לא מעיד שהוא לא רואה אותך. הוא לא נרקיסיסט שמשאיר אותך רעבה לאהבה, הוא זקוק לשקט כדי לראות. הוא זקוק למילים שלך כדי לגדול ולצמוח ללמוד לבטא במילים את מה שהוא מרגיש. הגבר השקט רואה אותך יותר ממה שאת מאמינה. זה מטריף אותך ומערער כל מה שאת יודעת על אהבה ויחסים לכן את איתו והוא איתך, אתם לומדים שפה רגשית חדשה

אהובה, אין צורך להמתין ולחכות שיווצרו תנאים אידיאלים בחוץ כדי שתוכלי להעמיק נוכחות אין זמן טוב יותר להתחבר להווה מהרגע הזה. אל תמתיני לרגע שיהיה לך זמן, פנאי, כשתרגישי נוח וטוב כדי לצאת ממערבולת המחשבות המורידות והמדכאות. אין זמן יותר טוב מההווה לא קיים זמן אחר ממנו. ברגע זה את יכולה לבחור להתחבר אל גופך ונפשך הרגע הזה הוא כל מה שיש. גם הרגע ״המתאים״ שאת ממתינה לו כדי להעמיק חיבור ולשוב לכוחותייך ולאיזון הוא הווה. את הכוחות שלך את מקבלת מההווה, ברגע שאת מפסיקה בלי סיבה לל

כשאת רוצה שהוא יחייך אליך כשהוא לא מסוגל כשאת מבקשת שהוא יחבק אותך כשכל כך קר וכואב לו לא משנה לך מה עובר עליו את רוצה את מנת האהבה שלך כדי שתרגישי טוב. זה לא קשור בו אלא בך. את דורשת ממנו אהבה בזמן שהוא מבקש שקט ומנוחה מול החזיתות הבוערות בתוכו הוא מרגיש חסר אונים מולך את פוחדת שכך הוא ישאר תמיד, מנוכר, קר וכואב כשאת מאלצת אדם לאהוב כשהוא לא מסוגל, את לא נמצאת עבורו. זה לא קורה כל יום, לכן את נבהלת הנה, את חושבת: ״הוא לא בשבילי״ אסור לו להשתנות, להיות חלש הוא חייב להחזיק מסי

אהובה כשאת דוחה את רצון הנשמה שלך כדבר משני ולא חשוב שימתין לתורו אחרי שתסיימי את כל הדברים ״ההכרחיים והנחוצים״ תמיד תשארי במצב של המתנה. תחכי לרגע שלעולם לא יגיע כי הדברים שהנשמה שלך מבקשת שתעשי - האהבה הראשונה שלך תשאר בעדיפות שנייה. אינך ״עסוקה״ מדי כדי להגשים את רצון הנשמה, זו אמונה עתיקה מילדות, אמונה קולקטיבית שלא שייכת אלייך, התניה שאומרת שמתפנים לדברים שאוהבים אחרי שה״חובות״ ה״מטלות״ הסתיימו שרצון הנשמה שלך הוא ילדותי, לא חשוב שיש דברים יותר דחופים ״רציניים״ שנדרשי

בתהליך מופלא של ריפוי הפצע הרגשי מתחולל נס אלכימי, ברגע שאת בוחרת לסיים את הסבל, כשאת מתעוררת לאהוב את עצמך ובוחרת לא לפגוע בך, את לא ממגנטת אנשים חדשים לעולם שלך, אלא נמשכת לאנשים שמעולם לא הבחנת בהם. כשאת לא עובדת מתוך הפצע הרגשי את לא נכנסת למערכות יחסים שמעצימות את הכאב ואת הזהות של קורבן חסר ערך שאינו ראוי לאהבה. את עוברת שינוי לצד השפעתו המותנית של הפצע הרגשי. יש בך יותר מודעות, את מגלה אנשים שמבקשים לתת ולעזור, נמשכת לאנשים שעוטפים אותך באהבה, ששמחים איתך, שלא נותנים ל

מבלי דעת אהובה פיתחת תסמונת סינדרלה, ילדה שלא ראו והעריכו אותה. הרגשת כמו צל חיוור. הכאב הפך לכעס וחלום שיום יבוא והיקום ינקום על העוול שעשו לך, את מפנטזת על הצלחה שתהיה הנקמה המתוקה בכל מי שלא האמין בך. יש פער בין החלום למציאות. עד עצם היום הזה את מרגישה כמו ילדה קטנה במגרש של גדולים. את לא מאמינה להצלחות שלך, את מתחילה פרוייקטים ונוטשת אותם. זה כואב כל כך, את לא מצליחה לנער ממך את הלכלוכית, הילדה המסכנה שמרגישה שכולם הרבה יותר טובים ממנה. את מזמנת בצורה לא מודעת מצבים המ

למדת להיות זיקית מתוך זיקה והזדקקות לאהבה. למדת להיות מראה משקפת את מה שאת מאמינה שהאדם ממולך מצפה, רוצה ואוהב. זה כישרון מופלא לדעת ולהרגיש את האדם ממולך, אבל הפכת את האמפתיה לכלי המשרת את הפחד ומעמיק את חוסר האמון וחוסר האהבה העצמית. שמת על פנייך מראה, הפכת להיות האדם שממולך כדי לקבל אהבה ולמנוע כאב של דחייה בעתיד. אף אחד לא מכיר אותך באמת דמותך משתנה ומתחלפת מול כל אדם שאת פוגשת. את המתנה הפכת לחומה בצורה. את משקרת להם ולעצמך כדי ליישר קו עם דעותיהם ומחשבותיהם. עם כל שקר

כשאת בוחרת לחמול ולא לתקוף את בן הזוג בזמן שהוא כועס עלייך, כשאת בוחרת לא להיפגע ולהרגיש קורבן, את לא מדחיקה את הכעס, את אמיצה. כשאת בוחרת לא להיכנס לכעס שלו ולהישאר בשלווה הנוכחת שלך, את לא מתנשאת מעליו, את חכמה. כשאת בוחרת לראות את הכעס שלו כמצוקה רגעית ומבינה מה עובר עליו, את זוכרת מצבים דומים שעברת, את לא מנותקת וקרה, אלא נוכחת באהבה. כשאת בוחרת להגיב באהבה ולא להיות תגובתית, ההשפעה של האהבה שלך חזקה יותר ומועילה לתקשורת וליחסים שלכם לטווח הקצר ולטווח הארוך. כשאת מיישמת א